על כסאות פלסטיק צהובים ישבו בלילה שבין שבת לראשון שלושה נערים, כיפות זעירות מונחות ברישול על ראשיהם. ב-1:00 בלילה דרך בגין שוממה. ניגשתי לשאול מה הם עושים כאן. שלושתם מתגוררים בהתנחלויות בשומרון ולומדים בישיבה ביפו. בסוף השנה יתגייסו לצה"ל. האחד עבר גיבוש 669, השני רוצה להגיע למגלן, השלישי טרם החליט. קרבי, ברור שקרבי.
הם יצאו להסתובב בעיר ועברו במאהל החטופים שקם לאורך הרחוב. ביקשו שלא אציין את שמותיהם. "באנו לפגוש אנשים, לדבר איתם", אמר אחד הנערים. "אתה יודע, אנחנו לומדים בסביבה די הומוגנית, נמצאים לבד כל הדוסים, אמרנו, בואו נלך לשמוע עוד דעות. להקשיב. בסוף אלה אנשים עם הרבה כאב. קשה לנו לראות בהפגנות שלטים של 'די לכיבוש' וקריאות נגד ראש הממשלה. יש ארגוני שמאל שתפסו טרמפ על מחאה משפחות החטופים. אבל אנחנו אוהבים את עם ישראל".
ויהי ערב ויהי בוקר במאהל החטופים. צפו:
(צילום: יובל חן )
מאהל החטופים בדרך בגין, השבוע:
חברו מוסיף: "כולנו בעד החזרת החטופים. השאלה באיזו דרך. זה כמו לצעוק 'אני בעד שלום'. מי לא רוצה שלום? יש תחושה שהרבה אנשים שמפגינים כאן, המטרה העיקרית שלהם היא לסיים את המלחמה, והמטרה המאוד-מאוד שולית זה להחזיר את החטופים".
בעודנו מדברים ניגש אחד מיושבי המאהל וסיפר שזמן קצר קודם לכן עצרה מכונית בתחנת האוטובוס ממול, ושני אנשים שיצאו מתוכה תלשו שלטים עם תמונות של חטופים. "מזעזע", הגיב אחד הנערים.
שש שעות אחר כך, ביום ראשון בבוקר, שער קפלן בכניסה לקריה הומה אדם. חיילים, קצינים ועובדי משרד הביטחון. מאחורי עמדת שמירה מבטון עומדת חיילת חמושה. מישהו כתב על הבטון: "שואת נתניהו". איש לא צעיר עובר שם וצועק לעבר מאהל החטופים: "רק ביבי! לא יעזור לכם כלום! רק ביבי!". עמית וינברג-אליעזר, שישנה כאן כבר שבוע עם בעלה אלי, מגחכת. "צודק. רק ביבי יכול לשחרר את החטופים".
היא נזכרת באירוע שהתרחש בחודשי המלחמה הראשונים: "עמדתי עם בתי בהפגנה למען החטופים בקריית הממשלה בירושלים, רועדת מקור. פתאום עוצר רכב, החלון נפתח והנהג צועק לנו: 'חיילים נהרגים בעזה בגלל החטופים שלכם'. ובאותו זמן ממש הבן שלי היה במילואים בתוך עזה".
השיחה הקצרה עם שלושת הנערים מהשומרון הפיחה בי תקווה. הם תופסים, בטעות, את מאהל החטופים כמעוז השמאל, ובכל זאת באו לשמוע, להשמיע, לחבק. אחד מהם אפילו החליט להישאר ללילה. לעומתם, עוברי האורח שמקללים, מקניטים וצועקים בגסות - ונתקלתי בכמה כאלה ב-14 השעות שבהן שהיתי במאהל, מ-19:00 בערב עד למחרת ב-9:00 בבוקר - מעוררים ייאוש. אבל רוב האנשים שדיברתי איתם, בני משפחות ואזרחים מהשורה, לא מתרגשים.
"זה ממש בשוליים", אומרת ויקי כהן, אימו של השריונר נמרוד כהן שחטוף בעזה. "אתמול הייתה פה קבלת שבת. זה היה מדהים לראות: התארגנות כל כך מהירה, פרסו פה שולחנות עם מפות לבנות. היו 1,000 איש. אוכל בשפע. קהילת ניר עוז הגיעה. אביב גפן ישב איתנו. המאהל הזה מבטא ערבות הדדית. זה ה'ביחד ננצח' מבחינתי. אנשים נפלאים שעזבו את כל עיסוקיהם כי הם מרגישים שנכון להיות איתנו, כי 59 החטופים צריכים לחזור לא רק בשבילנו, המשפחות שלהם, אלא כי רק ככה נוכל לשקם ולבנות מחדש את החברה הזו, שהיא כל כך פצועה. ראש הממשלה פועל בניגוד לטובת העם. טוב שיש לנו את העם הנפלא הזה, שתומך בנו. אני לא יודעת איך היינו עושים את זה לבד".
קשה לדמיין מה עובר על אימא שבנה מוחזק בעזה כמעט שנה וחצי. בסרטון שבו תיעד חמאס את הפרידה בין האחים איתן ויאיר הורן, לקראת שחרורו של יאיר, מופיע בחור נוסף שפניו טושטשו. בני משפחתו של נמרוד זיהו את בנם לפי הקעקוע שעל זרועו. "זו פעם ראשונה שאנחנו מקבלים אות חיים ויזואלי של נמרוד, אז לראות אותו עומד על רגליים. מתנועע, זז... וואו! אי-אפשר לתאר את ההתרגשות הזו", אומרת אימו. "נמרוד מכיר את המשפחה שלו. הוא יודע שנעשה הכול בשבילו. אנחנו משפחה לוחמת".
מאיפה שואבים כוחות?
"העשייה מחזקת אותנו. זו משרה מלאה, להילחם למען החטופים. האנשים שמלווים אותנו ותומכים בנו, גם הם מחזקים אותנו. אבל מעל הכול זו האמונה. נמרוד נחטף חי – והוא יחזור הביתה בחיים".
ומה קורה בלילה, כשאת במיטה, מנסה להירדם?
"אלה רגעים של חרדה ודאגה וגעגוע שגדל כל הזמן. אתה מריץ סרטים בראש, מה קורה איתו, מה עובר עליו, מה הוא מרגיש. רק שלא יתייאש. אני מרגישה בתוך-תוכי שנמרוד מחובר אליי. בתור אם אני שולחת לו אנרגיות ועוטפת אותו באור. ואני בטוחה שמשהו מזה מגיע אליו. שבדרך שלי, אני שומרת עליו מרחוק. לפעמים אני חולמת בלילה שנמרוד בא הביתה. אני אעשה הכול כדי שזה יקרה".
ובאותו זמן ממש, 30 מטרים מאיתנו, במגדל הזכוכית שבו יושבים שר הביטחון והרמטכ"ל ובבור שמתחת לבסיס הקרייה, נערכו ההכנות לחידוש המלחמה בעזה. הלילה תקף חיל האוויר מאות מטרות במתקפת פתע, ובמטה משפחות החטופים הגיבו בכעס: "הפחד הגדול ביותר של המשפחות, של החטופים ושל אזרחי ישראל התממש. ממשלת ישראל בחרה לוותר על החטופים. אנו מזועזעים, זועמים וחרדים מהניפוץ היזום של התהליך להשבת יקירינו משבי חמאס הנורא".
שאלה מיותרת
נמרוד הוא תותחן טנק בגדוד 77 של חטיבה 7, שב-7 באוקטובר ניסה לבלום את נחשול מחבלי הנוחבה. שלושת חבריו לצוות - סגן עומר נאוטרה ז"ל, סמל עוז דניאל ז"ל וסמל שקד דהן ז"ל - נפלו באותו בוקר ומוחזקים גם הם בידי חמאס. זה אותו גדוד שבו שירת סגן איל שמעוני ז"ל, סגן מפקד פלוגה שנפל ברצועת הביטחון בדרום לבנון ב-18 בספטמבר 1997. לו היה חי, היה חוגג השנה את יום הולדתו ה-50. "אני בטוחה שהוא היה מגיע איתי לכאן למאהל, ואני בטוחה שהוא היה ממשיך לעשות מילואים כמו האחים והגיסים שלו. אלה הערכים שאיל ינק בבית", אומרת אימו, אורנה שמעוני מקיבוץ אשדות יעקב.
לוחמת אמיתית, שמעוני, גם בגיל 83. אימא ואחות שכולה, ממייסדות ארגון "ארבע אימהות" שקרא לנסיגה מלבנון, הקימה את אתר ההנצחה לזכר שבע הבנות שנרצחו באי השלום בנהריים ופועלת שנים רבות למען החטופים והשבויים, עוד מאז רון ארד. כעת היא מסתובבת במאהל עם שלט ועליו תמונתו של סגן הדר גולדין ז"ל. "אנשים שואלים אותי אם אני אימא שלו ואני עונה להם: אני אימא של כל החטופים והשבויים".
היא אימא לחמישה, סבתא ל-15 נכדים וסבתא רבתא לשישה נינים. "שמונה מהנכדים שלי נלחמו בחרבות ברזל", היא אומרת. "אני רואה בהם את איל כל יום, כל דקה. בכל נכד יש משהו מאיל. וגם בנינים אני רואה את איל. הם מזכירים לי אותו כילד קטן. אני זוכרת איך היה יושב לי על הברכיים עד גיל 13 וכשהאחים הגדולים שלו היו לועגים לו הוא היה אומר להם: 'אתם מקנאים'".
שמעוני מגדירה את עצמה אשת שמאל, אבל השקפת עולמה לוחמנית. "נתניהו העביר כסף לחמאס עוד בתקופה של גלעד שליט", היא מאשימה. "מאיתנו עבר הכסף, לא מקטאר". בעבר ניסתה לעצור בגופה, יחד עם פעילים נוספים, משאית משוריינת עמוסה מזומנים בדרכה למעבר ארז: "אנחנו גם סיפקנו להם את המלט שאיתו בנו מנהרות ואפשרנו להם להתחמש ולהתחזק. אם היו עוצרים כבר אז את הכסף לחמאס, לא היה צריך לשחרר את סינוואר. וכשכבר הציעו לנתניהו לחסל אותו, הוא סירב. כך הגענו ל-7 באוקטובר. מה שקרה באותו יום זאת שואה, והשואה הזו נמשכת, כשאזרחים וחיילים עדיין מוחזקים במנהרות חמאס".
עכשיו היא מגויסת כל כולה למען שחרורם, חיה על הקו שבין עמק הירדן לתל אביב, מבקרת מדי פעם בניר עוז ובכפר עזה ובקיבוץ בארי, שבו עשתה שנת שירות כמדריכה לפני הצבא. "אני לא באה להפגין, אני באה לזעוק", היא אומרת.
ועכשיו מדברים על חידוש המלחמה בעזה. מה תעשי אם זה יקרה?
"שאלה מיותרת. אנחנו נעשה הכול כדי שזה לא יקרה", אומרת אורנה שמעוני, מבלי לדעת עד כמה קרוב חידוש הלחימה.
אחכה גם 20 שנה
שעת ערב במאהל, יום שבת. זה עתה הסתיימה הפגנת ענק בדרך בגין, עם נאומים נרגשים של בני המשפחות, וכעת ההמונים מתפזרים לבתיהם. ליד האוהל המרכזי נמצא רונן אצילי, אחיו של אביב אצילי ז"ל מקיבוץ ניר עוז, שמוחזק עדיין בעזה. אשתו של אביב, ליאת, חזרה בעסקה הראשונה.
"אם זה תלוי בי, אני לא רוצה שיסכנו חיילים בשביל להביא את הגופה של אח שלי", הבהיר רונן. "אני גם לא רוצה שישחררו מחבלים בשביל להביא את הגופה של אח שלי. אני כמובן מדבר בשם עצמי. מבחינתי זה יכול גם להיות עוד 20 שנה. החטופים החיים זה כבר סיפור אחר. בשבילם צריך לעשות הכול. אני פה בשבילם".
הוא גדל בניר עוז וחי בו עד אמצע שנות ה-20 לחייו. כיום הוא מתגורר במושב רמת צבי שליד עפולה. הוא רב-סרן במילואים בחפ"ק של מפקד אוגדה 36, שלחמה חודשים רבים בעזה ואחר כך גם בלבנון. "עשיתי מילואים במלחמה, אבל לא יותר מדי", הוא אומר. "חודשיים וחצי בדרום, עוד חודשיים וחצי בצפון. מבחינתי זו הייתה הצלה. סוג של בריחה. בעיקר מעצמי".
ואם מחר אומרים לך: "אוגדה 36 מוטלת למערכה בעזה. קדימה, תתייצב בחפ"ק". אתה מתייצב?
"אפס התלבטות. אני לא מהסס אפילו לשנייה ומתייצב מיד. אלה שני עולמות מקבילים שאין ביניהם שום קשר. מבחינתי המילואים זו לא חובה. זו זכות, זה כבוד".
מעלינו, כצוק נישא של זכוכית, אלומיניום וגרניט, משקיף מגדל צה"ל. בקומה 14 נמצאות לשכותיהם של שר הביטחון ישראל כ"ץ ושל הרמטכ"ל החדש אייל זמיר. קודמו, הרצי הלוי, הגיע בשבוע שעבר לניר עוז כדי להציג את תחקיר המחדל שהיה מי שסיכם אותו במשפט: "המחבל האחרון עזב את ניר עוז לפני שהחייל הראשון הגיע".
אצילי מבקש לחזק את הרמטכ"ל היוצא: "לא הייתי בהצגת התחקיר, אבל שמעתי מהאנשים שהיו. הוא ספג שם ביקורת מאוד קשה. ולפעמים גם לא לגמרי מנומסת, והוא לא נלחץ, הוא לא התבלבל, היה מעורה בפרטים, נתן תשובות טובות. אני לא יודע את מי הוא שכנע ואת מי לא, אבל הוא הסתכל לאנשים בעיניים ובגובה העיניים. והוא היה שם בשבילם. אם הוא קורא את הכתבה הזאת, הייתי רוצה להגיד לו תודה. גם על 500 הימים שבהם הוביל את הצבא להישגים אדירים, אבל בעיקר על המנהיגות שהוא מגלה מול אנשי העוטף בכלל וניר עוז בפרט. זה בולט מאוד על רקע המחסור במנהיגות אצל הפוליטיקאים".
אתה חלק מהבעיה
השעה 23:00 והמאהל שוקק חיים. בפינת האוכל שולחנות עמוסים בקציצות בשר, צלי בקר, קוסקוס, פשטידות וסלטים מסוגים שונים. הכול תרומות של אנשים פרטיים ושל מסעדות. על שולחן נפרד עוגות ועוגיות ואוזני המן וכדורי שוקולד. "בראוניז (חלבי) באהבה ממשפחת רדקובסקי, עד החטוף האחרון, אנחנו איתכם!", נכתב על מכסה של מגשית, ולידה: "עוגת תפוזים (פרווה) באהבה, משפחת בלבול".
בחור חרדי לבוש שחורים ומגודל פאות משוחח עם גבר עטוי בגד גוף סגול, מכף רגל ועד ראש. על מעילו של החרדי, שמסרב להתראיין, כתוב "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים". האיש הסגול הוא צבי דביר מחיפה, שעוסק בתחום ההייטק. "התחפשתי לאיש הסגול, כמו בכבש השישה עשר", הוא אומר ומזכיר את השיר של יהונתן גפן ויוני רכטר, שבו האיש הכחול (ולא הסגול, אבל העיקר הכוונה) נשאל "מי אתה?", ומשיב: "אני מסיפור אחר".
דביר: "אז אני מסיפור אחר, שבו הממשלה לא מפקירה את החטופים. ואני מקווה שהסיפור הזה יהפוך להיות מציאות, למרות שאין לי ציפיות מראש הממשלה הלחיץ והבלתי כשיר".
שי גולן ושחר ("תכתוב רק שם פרטי"), שניהם מתל אביב, מנצלים את ההזדמנות כדי להעביר מסר לתקשורת. "אתה חלק מהבעיה", מטיח בי שחר. "אתם מדבררים את השלטון ומאפשרים לו לדכא את המחאה. התקשורת לא יכולה להסתפק בעמדת המדווח. היא צריכה לקחת חלק פעיל ולרתום כמה שיותר אנשים למחאה הרבה יותר אגרסיבית. לגייס את הכוחות החזקים שישביתו את המדינה. לסגור את בתי הספר, את המפעלים, את המערכת הבנקאית. רק זה יוביל לשינוי. או שאתה בעד או שאתה נגד, אי אפשר להיות מהאו"ם".
הם באו לכאן מוקדם יותר כדי לעזור במה שאפשר. "עד עכשיו סחבנו מים ופתחנו בקבוק יין. נעשה כל מה שיבקשו מאתנו. טוב, אנחנו נעזור להם עכשיו לארגן פה".
מתחת לציליה יושבים במעגל כמה חבר'ה צעירים, צוחקים ושותים בירות. כולם שייכים לחזית הוורודה, שפעילה במחאה נגד הממשלה מאז שנת 2020. אחד מהם הוא עידן בודוני, בן 18 מכפר סבא, חניך במכינת תלם בחולון, לראשו כיפה סרוגה. הוא גדל במשפחה חילונית והצטרף לתנועה הרפורמית. "זה הלילה הרביעי שלי במאהל, עם גיחה אחת הביתה. יש פה ההתארגנות מדהימה של כל כך הרבה אנשים מכל כך הרבה רקעים, והכל סביב ערך אחד עליון - ערך החיים. אין דבר יותר דחוף כרגע מלהילחם על מי שעדיין בחיים".
יצא לך לדבר עם המשפחות?
"כן. דיברתי עם אילנה גריצ'בסקי (שנחטפה מניר עוז עם בן זוגה מתן צנגאוקר, י"ק) ועם עינב צנגאוקר. שתי נשים מאוד חזקות. יצא לי לפגוש את נטלי, אחותו של מתן, היא בכלל מהממת. הן עומדות פה בראש מאבק שהוא סופר קריטי ונלחמות בשיניים. פגשתי גם את אלון שמריז ואת עמרי שפרוני (שארבעה מבני משפחתו נרצחו בבארי ב-7 באוקטובר, י"ק), שני אנשים מדהימים. יש לי חברה שאח שלה עדיין חטוף בעזה. אביתר דוד. אין כמעט ישראלי שלא מכיר אדם אחד לפחות שנפגע מהמחדל המטורף הזה של 7 באוקטובר".
שכל אחד יעשה משהו קטן
בוקר עולה על המאהל. גברים ונשים מגיחים מתוך האוהלים, הולכים להתרחץ ולצחצח שיניים בברזייה שהוצבה כאן. מישהו יוצא לטיול עם כלבו, שהצטרף גם הוא למחאה. מתוך אחד האוהלים בוקע בכי של תינוק. עוד מעט ייצאו כמה עשרות לריצת בוקר עם כרזות ושירי מחאה.
ליד שולחן עמוס שלטים מתיישבות ארבע נשים. ענבר תבור ממושב אליכין שבעמק חפר, ישראלה קסוטו מגבעתיים, שרון ברגרין מקיבוץ הזורע ויעל גורכובר מחיפה. זה הלילה הראשון שלהן במאהל. הן לומדות יחד במקום שנקרא מרכז לוהאריה – בית לתהליכי התפתחות, מקום שהדגל המרכזי שלו הוא ערכים, ומתוך המקום הזה קם ארגון עצמאי שנקרא "ערכים לפני הכול".
ברגרין: "זה נוגע בדיוק בנושא של החטופים. אחד הערכים המרכזיים במדינה היא ערבות הדדית, ולכן צריך להחזיר את האנשים שלנו הביתה".
קסוטו: "חודש אחרי 7 באוקטובר פגשתי את שלי, אמא של עומר שם טוב, בכיכר החטופים. היא סיפרה לי שכשגלעד שליט היה בשבי, היא ישבה בבית ולא ממש גילתה פרואקטיביות. לימים היא הבינה עד כמה זה חשוב שכל אחד מאיתנו ייצא ויעשה משהו קטן שיראה את הסולידריות, את החיבור. ובגלל זה אנחנו פה".
אנחנו נמצאים בכניסה לקריה. אם שר הביטחון ישראל כ"ץ היה עובר פה עם הרכב ועוצר לרגע, מה הייתן אומרות לו?
קסוטו: "הייתי מזמינה אותו להעביר פה לילה אחד ולהרגיש מה זה להיות עם אנשים שמגלים אכפתיות וערבות הדדית".
גורכובר: "אני לא חושבת שיש מה לדבר עם האנשים האלה. היה להם עד עכשיו מספיק זמן כדי להראות שאכפת להם. עם אנשים שלא מתייחסים למה שמדברים אליהם, שלא מקשיבים, אין בכלל בסיס לדיאלוג. בכלל לא הייתי ניגשת אליו".
אני מבין את ביבי
על שפת הכביש יושבים כמה מפגינים עם שלטים. מדי פעם מכונית צופרת לאות הזדהות. שוטר ניגש אליהם ומבקש בנימוס שיעלו למדרכה מטעמי בטיחות. הם מצייתים. אחד מהם הוא שי מוזס מהרצליה, אחיינם של גדי מוזס, ששוחרר בעסקה השנייה, ושל מרגלית מוזס, ששוחררה בעסקה הראשונה. את הלילה הוא עשה במאהל.
"גדי מתאושש והולך מבחינה בריאותית ומנסה לתרום ככל יכולתו לשיקום הקהילה ולהקמתה של ניר עוז מחדש", הוא מספר. "ברור גם לו שהשלב הראשון וההכרחי בשיקום הוא החזרת כל החטופים, החיים והחללים. אחרת לא יהיו שיקום לא לניר עוז ולא למדינת ישראל".
ואתה פה, למרות שדודך ודודתך כבר חזרו.
"אני לא יכול לחזור לחיים הרגילים שלי כשיש עדיין 59 חטופים בשבי, חטופים שהמשפחות שלהם הפכו להיות המשפחה שלי".
ונתניהו עדיין נערך להגיע לקיבוץ ניר עוז.
"אני מבין אותו: הוא מרגיש אשם, הוא יודע שהוא אשם והוא מעדיף לא להגיע למקום שהפך לסמל ההפקרה. עזוב, שלא יבוא. רק שיחתום כבר על הסכם ויחזיר את כולם".
פחות מ-48 שעות אחר כך, בלילה שבין שני לשלישי, פתח חיל האוויר במתקפה מאסיבית ברצועה. 59 חטופים נותרו במנהרות חמאס. עשרות מהם עדיין חיים. ומי יודע מתי יראו את האור.
