השלדים המהלכים בסרטונים שהפיץ חמאס כבר אינם בגדר חטופים. הם בני אדם ששוביהם הסדיסטים דנו אותם למוות איטי ברעב למטרות תעמולה ולחץ על דעת הקהל הישראלית. מצב כזה מחייב שינוי מיידי בסדר העדיפויות הלאומי של ישראל ופעולת הצלה מהירה. הממשלה והעומד בראשה חייבים לקבל החלטות מצילות חיים לפני כל דבר אחר. אפילו המאמצים לשחרור בני הערובה צריכים כעת להידחות עד שיאובטחו חייהם של המוזלמנים שראינו בסרטונים. הצלת חיים קודמת לכל, מפני שאם נאחר הם ימותו, או שיגיעו למצב שבו אי אפשר יהיה לשקם את מערכות הגוף שנפגעו.
יצחק רבין נהג להגיד במצבים דומים שאם אי אפשר להציל חיים באמצעות פעולה צבאית או משא ומתן, צריך להיענות לדרישות החוטפים. במקרה של רום ברסלבסקי ואביתר דוד, ואולי גם חטופים אחרים, הציע דובר חמאס אבו עוביידה מתווה שישראל יכולה להסכים לו: פתיחת צירי תנועה חופשיים למשאיות סיוע, כניסה בלתי מוגבלת של סיוע, והפסקת הפעילות האווירית מעל האזורים שבהם יפעל הצלב האדום כדי להעביר מזון וסיוע רפואי לחטופים.
רום ברסלבסקי בסרטון שהפיץ חמאס
אביתר דוד בסרטון שפרסם חמאס
הצעת חמאס באה בתגובה לפניית הצלב האדום הבינלאומי, וישראל צריכה לקבל אותה, ובלבד שיתקיימו התנאים הבאים: שאנשי הצלב האדום יקבעו סידורים שיאפשרו להם לוודא שהחטופים שעודם בחיים מקבלים לאורך זמן מזון וטיפול רפואי סביר, ולא נתונים עוד להרעבה והתעללות שיטתית.
עדיף היה, כמובן, אם הצלב האדום היה מצליח להביא לשחרורם של קורבנות ההרעבה השיטתית ואשפוזם בישראל, או אפילו במדינה ערבית כלשהי, ובלבד שיקבלו טיפול מציל חיים. אבל המינימום שישראל חייבת לדרוש, תוך גיוס לחץ בינלאומי מסיבי של ארה"ב ומדינות אחרות, הוא שהצלב האדום יוודא שההרעבה השיטתית של בני הערובה לא נמשכת.
אחרי שממשלת ישראל וידאה שהחטופים המורעבים - לא רק ברסלבסקי ודוד - יצאו מכלל סכנה, יש לשנות גם את סדר העדיפויות הכללי בנוגע למלחמה שמתנהלת עדיין ברצועת עזה. המטרה השנייה בסדר העדיפויות צריכה להיות השגת עסקה כוללת לשחרור כל החטופים תמורת שביתת נשק קבועה, הקמת שלטון חלופי ברצועה ותחילת מאמצי השיקום. אפשר להוסיף גם פירוז חמאס מנשקו ההתקפי: יש מידע שחמאס מוכן להסכים לכך, במגבלות, במיוחד לאור העובדה שלא נותר לו הרבה נשק התקפי שמסכן את מדינת ישראל.
לחמאס יש זמן
אבל כדי לפעול ביעילות צריך להיות ענייניים וקרי רוח. לא רק הממשלה צריכה להשתחרר מהפרדיגמות המשיחיות והקיבעונות האידיאולוגיים שמנחים אותה; גם על הציבור והתקשורת בישראל להתמקד בעשייה פרו-אקטיבית למען העתיד ולא בכעס ובקינות על הרעות הרבות שהממשלה חסרת האחריות והלא-שפויה הזאת המיטה עלינו. כדי לקבל החלטות נכונות צריך להכיר תחילה בכמה עובדות.
ראשית לכל, חמאס נמצא כעת במצוקה חמורה. הוא הוכה צבאית, איבד את השלטון ב-75% משטחי הרצועה ויש כלפיו שנאה מבעבעת מוכחת בקרב התושבים בה. אבל גם במצב הנוכחי של מנהיגיו – מח"ט עזה עז א-דין חדאד, ובכיר המטכ"ל של הארגון ראאד סעד – הם לא מושפעים מלחץ צבאי. אין להם כמעט דבר לאבד מלבד חייהם, ואנחנו יודעים שהם מוכנים להקריב את עצמם ללא היסוס. גם סבל האוכלוסייה לא יביא אותם לשנות את עמדותיהם הג'יהאדיסטיות. סביר להניח שגם החלת ריבונות ישראלית על התוחמת הצפונית ואולי גם על ציר פילדלפי לא תגרום להם, כמו גם להנהגת החוץ של חמאס, לזוז מעמדותיהם.
עובדה שנייה שחשוב להכיר בה היא שמה שנראה כמו התעקשות חמאס וסירובו לשאת ולתת, נובעים בעיקר מפילוג פנימי בהנהגה. מחלוקות חריפות יש לא רק בין בכירי הארגון ברצועה לבין אלה מההנהגה המדינית היושבת בקטאר, אלא גם בתוך ההנהגה המדינית עצמה. התוצאה היא שאין החלטות ואין קו מוסכם על כולם.
עובדה שלישית היא שכל חברי ההנהגה הבכירה של חמאס בטוחים שהזמן עובד לטובתם ולכן אין להם סיבה למהר. קמפיין ההרעבה שלהם זכה להצלחה בל-תשוער בדעת הקהל העולמית, והמבצע התודעתי שנועד להשפיע על דעת הקהל הישראלית באמצעות סרטוני זוועות מצליח גם הוא להוציא רבבות לרחובות. התוצאה של שני המהלכים האלה היא אפס לגיטימציה בדעת הקהל הבינלאומית להמשך המלחמה, כולל איום שכבר אינו רק מרומז בסנקציות על משלוחי נשק, וחרם אפור על מסחר ואקדמיה ישראליים.
במקביל גובר הלחץ הציבורי על ממשלת ישראל, ואם לא די בכך, אי אפשר להתעלם משחיקת החיילים ואובדן המוטיבציה שנובעים לא רק מעייפות אלא גם - ואולי בעיקר - משחיקת האמונה בצדקת הדרך של חלק גדול מאנשי המילואים, שמצביעים ברגליים נגד המשך המלחמה.
כל אלו, לשיטת חמאס, אמורים להביא את ממשלת ישראל להסכים להפסקת המלחמה בתנאים שיאפשרו את הישרדות הארגון ברצועה, ובטווח הארוך יאפשרו את שיקום כוחו הצבאי תחת מטריית ערבויות בינלאומיות.
לחץ בכל החזיתות
לאור העובדות האלה מתחייבות כמה מסקנות. אם צה"ל יפתח במערכה כוללת לכיבוש כל הרצועה, הוא לא יבטיח את שחרור החטופים שבחיים, אלא להפך, יסכן אותם. בה בשעה הוא יצטרך להמשיך להקצות כוחות גדולים כדי להבטיח שחמאס לא זולג מחדש למקומות שכבר טוהרו. והכי חשוב: המלחמה לא תימשך, וכמוה גם המחירים בדם ובנזק כלכלי למשק וללגיטימציה הבינלאומית של שישראל.
כדי להגיע לעסקה כוללת לשחרור חטופים צריך לקיים לחץ לרוחב כל החזיתות, הצבאית והמדינית, אבל במצב שבו אנחנו נתונים החזית המדינית היא כעת החשובה יותר. אחרי שכאמור תציל את חיי המורעבים, יהיה על ישראל להגיע להסכמה מהירה עם ממשל טראמפ על פעולה מדינית משנה מצב שבמסגרתה תרתום ארה"ב את המתווכות - בעיקר קטאר וטורקיה כמו גם מדינות מאירופה - ללחץ תודעתי, דיפלומטי ומעשי על חמאס לשחרר את כל החטופים תמורת שביתת נשק ותנאי מינימום הנלווים אליה.
קטאר וטורקיה, בלחץ ארה"ב, יכולות להודיע לחמאס שהן יפסיקו לתמוך בו ולא יתנו פרוטה לשיקום הרצועה עד שלא יסכים לשחרר את החטופים בתנאי הפסקת חימה שיהיו מקובלים על הקהילייה הבינלאומית. מדינות אירופה יכולות לסגור ארגוני צדקה שמעבירים כספים לחמאס ולבצע פעולות נוספות שיפעילו לחץ על הארגון, כולל למשל הכרזה שכל עוד הוא מחזיק בחטופים – אין בכוונתן לשקול אפילו הכרה במדינה פלסטינית כפי שכמה מהן הכריזו (ההכרזה האומללה הזאת היא אחד הצעדים שמשכנעים את חמאס לסרב ולמשוך זמן עד לעצרת האו"ם). אם מדינות אירופה יסכימו להירתם למאמץ, ויש לכך סיכוי, תהיה לזה השפעה על חמאס.
אשר ללחץ הצבאי ברצועה – אפשר לקיים אותו באמצעות איתור וכרסום איטי במובלעות שבהן חמאס עדיין יכול לנוע בחופשיות מעל ובעיקר מתחת לפני הקרקע. צה"ל לא נגע במובלעות האלה עד עתה בגלל החטופים, וגם עכשיו צריך לגלות זהירות מרבית, אבל אפשר לפעול בהן בצורה נקודתית, על פי מידע מודיעיני בדוק, באופן שיפעיל לחץ פיזי ופסיכולוגי על חמאס.
וכן, גם הציבור בישראל, משפחות החטופים והתקשורת, צריכים כרגע למתן את הלחץ הפומבי שהם מפעילים ומזין את תקוות חמאס להכניע את ממשלת ישראל באמצעות התשה תודעתית.
המטרה השלישית בסדר העדיפויות של הממשלה צריכה להיות שיקום הלגיטימציה הבינלאומית. השגתה תהיה קלה הרבה יותר אם חיי החטופים יינצלו, ובהמשך תיחתם עסקה כוללת לשחרורם ולהפסקת המלחמה. את החשבון עם הממשלה ועם העומד בראשה נסגור בעוד כמה חודשים. בינתיים צריך להתמקד בהצלת החיים והחטופים.
