חן פיבנב בת ה-29, אם לשלוש בנות, עומדת בסלון דירתה באשקלון ומצביעה על הספה. "כאן מצאנו אותו שוכב, אחרי שירה בעצמו", היא משחזרת. בעלה רס"מ איגור פיבנב, בן 31, השוטר שחיסל לבדו מחבלים רבים ב-7 באוקטובר כדי להגיע הביתה ולהציל את משפחתו - לא הצליח להציל את עצמו מהטראומה.
"אני עושה את הריאיון הזה בשביל השוטרים האחרים, בשביל אלה שלא יודעים לבקש עזרה", אומרת חן בריאיון ל-ynet ו"ידיעות אחרונות". כעת היא מספרת על הגבר שאיתה מגיל 19, שהפך בחודשים האחרונים ל"רוח רפאים בבית", על השתיקה שאפפה אותו ועל החלטתה להשמיע קול עבור מי שעדיין נאבקים בשתיקה.
ההספד של חן. ״התחושה היא שזה לא קרה״
3 צפייה בגלריה
"הייתי מעדיפה שזה יהיה רצח, זה היה מקל עליי". רס"מ איגור וחן בהלווייתו
(צילום: דוברות המשטרה, אילנה קוריאל)
7 באוקטובר 2023, 5:00 לפנות בוקר, מושב יתד. איגור עלה על מדים, נישק את חן ויצא לתחנת חברון, שבה עבד לפני שהחל הטבח. לאחר כמה שעות, כשהבין שמחבלים חדרו לישראל - הוא החליט לחזור מיד לביתו כדי להגן על משפחתו. בדרך חזרה הוא נלחם במחבלים, ירה בהם למוות. הנסיעה הזאת שינתה את איגור. "התחילו אזעקות", שִׁחזרה חן. "התקשרתי אליו ואמרתי בצחוק: 'מאמי, מתחיל להיות שמח'. אמרתי לו שאני שומעת יריות ואז כבה לי הטלפון".
"כשהיינו רבים הוא לא ענה לי אף פעם. ישב ונתן לי לפרוק, ובסוף שאל ברוגע, 'סיימת?'. בחודשים האחרונים הוא פתאום התחיל לצרוח עליי. 10 שנים אנחנו נשואים והוא מעולם לא הרים עליי קול. הוא הפסיק לאכול, עישן המון, הסתובב בבית כמו רוח רפאים, לא התייחס לילדות״
"אחרי כמה זמן, אני שומעת דפיקות בדלת. איגור דיבר עם כיתת הכוננות והם באו להעביר אותי לממ"ד של נסרין יוסף, השכנה שלי, כדי שלא אהיה לבד", היא מספרת. "היה לי ברור שהוא מתכוון לצאת חזרה הביתה ודאגתי מאוד כי שמעתי מה קורה בכביש 232. פתאום בשעות הצהריים הוא נכנס בדלת של נסרין עם אפוד, קסדה, נשק, ומלוכלך. הוא הסתכל עליי, ואמר: 'חן, אני חי', ויצא שוב להילחם. הבנתי שהוא עבר דברים לא פשוטים בדרך אלינו". בדיעבד, נודע כי איגור חיסל לבדו מחבלים רבים.
לא רצה להיות גיבור
אחרי שפונו תחילה לאילת, המשפחה עברה לאשקלון - אבל איגור לא הצליח לעזוב את המלחמה. חן ראתה אותו משתנה לנגד עיניה. "בכל פעם שהיינו עוברים ליד הצומת של הבית, הוא היה אומר לי בייאוש, 'איך לא פניתי לצד השני. לא עשיתי מספיק'. אמרתי לו שהוא עשה מספיק ואת מה שהוא היה צריך לעשות - להגיע הביתה - אבל הייתה לו תמיד תחושה שהוא היה יכול להציל יותר, והיא ליוותה אותו והכבידה עליו".
לאיגור היה קשה עם התואר החדש שהוא קיבל: גיבור. "הוא אמר לי שהמילה הזאת גדולה עליו", חן מספרת. "לדעתי המילה הזאת לא נתנה לו אפשרות להודות שלא טוב לו. איזה גיבור יגיד שהוא סובל? פעם אחת הוא אמר לי, 'מאמי, גיבור אומרים למי שמת'. אני מצטערת שדחפתי אותו להתראיין. רק רציתי שאנשים יידעו מה הוא עשה".
חן משתפת: "כשהיינו רבים הוא לא היה עונה לי אף פעם. הוא היה יושב ונותן לי לפרוק, ובסוף שואל ברוגע, 'סיימת?'. בחודשים האחרונים הוא פתאום התחיל לצרוח עליי. 10 שנים אנחנו נשואים והוא מעולם לא הרים עליי את הקול. הוא הפסיק לאכול, עישן המון, הסתובב בבית כמו רוח רפאים, לא התייחס לילדות. הוא התנהג מוזר, זה כל כך לא התאים לו. הבת האמצעית שלנו תמיד קראה לו 'סופרמן'. הוא הפסיק פתאום לחזור הביתה. שלח לי הודעות 'מאמי, קשה לי. אני בים'. היה מתבודד. בטקס יום הזיכרון האחרון הוא אמר לי 'בשנה הבאה אני אשתתף'. לא הבנתי למה הוא התכוון, הוא רוצה לנאום כאילו? רק בלוויה נפל לי האסימון".
"איגור עלה הרבה להר הרצל, לבקר את קבר חבר שלו מיכאל הרוש שנפל בשדרות", היא מספרת. יום אחד הוא אמר לי בחצי חיוך, 'אולי עדיף שאני אצטרף להרוש'. כשהוא שמע על מיכאל רייצין מחולית שהתאבד, הוא אמר לי - 'אני מפחד שאני הבא בתור'. כשהייתי קמה בלילה הייתי רואה אותו יושב עם הנשק. התחננתי שיילך לטיפול. הוא אמר לי שהוא פנה, והאמנתי לו. לא רציתי לבדוק עם המפקדים שלו אם זה נכון. פחדתי להשפיל אותו. ניסיתי לתמוך בו, אבל אי-אפשר בכוח. כל פעם היה נראה שהוא חוזר לעצמו, אבל בחודשיים-שלושה האחרונים משהו השתנה".
אבא לא קם
ביום שלישי בצהריים, חן התקשרה לאיגור - והוא לא ענה. כשחזרה הביתה עם הבנות אמיליה, אווה וארִיאה, הכלבה נבחה באופן יוצא דופן. "הרגשתי מועקה. אני פותחת את הדלת, הילדות רואות אותו שוכב על הכורסה, רצות אליו וצועקות 'אבא, קום'. הוא לא הגיב. הן חיכו שהוא יבהיל אותן בצחוק, כמו שהוא תמיד עושה. שלחתי אותן לחדר בצרחות. ניערתי אותו והוא היה קר. חשבתי שזה דום לב כי לא ראיתי עליו פגיעה. התחלתי לבדוק עליו, ואחרי שהרמתי את החולצה שלו ראיתי - הוא ירה בעצמו, ירייה מדויקת בלב. ניסיתי לעשות לו החייאה, לא יודעת מה חשבתי לעצמי. צוות של מד"א הגיע וקבע את מותו ב-16:31, אבל האמת שהוא היה מת כבר כמה שעות".
סיפור גבורתו של רס"מ איגור פבנוב ז"ל
(צילום: דוברות המשטרה)
על השולחן חן מצאה מכתב פרידה, שעדיין לא הצליחה לקרוא אותו ברציפות. המכתב נמצא בידי המשטרה, והיא משחזרת מתוכו את השורות שהיא זוכרת: "פעם אחרונה אני אומר 'זאייקה' (ארנבון ברוסית). פעם אחרונה אני אומר, 'אני אוהב אותך'... רציתי לכתוב רק 'ביי', אבל הבנתי שלא... תשכחי ממני, סליחה".
״פתחתי את הדלת, הילדות ראו אותו שוכב על הכורסה, רצו אליו וצעקו, 'אבא, קום'. הוא לא הגיב. שלחתי אותן לחדר בצרחות. ניערתי אותו, הוא היה קר. חשבתי שזה דום לב כי לא ראיתי פגיעה. התחלתי לבדוק, ואחרי שהרמתי את החולצה שלו ראיתי - הוא ירה בעצמו, ירייה מדויקת בלב. ניסיתי לעשות לו החייאה, לא יודעת מה חשבתי לעצמי״
"הייתי מעדיפה שזה יהיה רצח, זה היה מקל עליי. כל דבר אחר חוץ מהתאבדות", חן אומרת. "אני כועסת עליו. זאת לא הייתה הדרך שלו. הוא אהב אותנו. שבוע לפני סגרנו חוזה לדירה ביתד, תכננו לחזור. לא מתאים לו להשאיר אותנו בטראומה כזאת, שהבנות יכנסו הביתה ויראו אותו ככה. זה לא מסתדר לי. אנחנו עדיין בתחושה כזאת שזה לא קרה. אני מבינה שהוא לא איתי, אבל זה גדול עליי. אני איתו מגיל 19, אני לא מכירה משהו אחר. אומרים לי 'את תכירי אחרים'. איך אפשר להכיר אחרי איגור?".
"קראו לאיגור בעבודה 'רמבו' ו'סוס דוהר'. הוא לא פחד מכלום. בבית הוא היה הכול בשבילי - הביטחון שלי, החום שלי, האהבה שלי. אמרתי לבנות שלאבא היה לב חולה, אחת מהן שאלה, 'אז מי יאסוף אותנו מהגן?'. זה היה הוא, כל פעם. הוא הקריב שעות שינה והכול כדי להיות איתן, אפילו שהוא עבד קשה. הוא לימד אותן להיות שמחות. היה לו טקס - כשהוא בא בלילה הוא היה מקלח אותן ואחרי זה היה שוכב איתן במיטה כדי שיירדמו, ובסוף הוא היה נרדם לפניהן".
את טבעת הנישואים של איגור, חן לא מצליחה למצוא. במקומה, היא עונדת את שרשרת הצלב שהוא ענד.
הקורבנות השקטים של הטבח
חן היא אישה של שוטר שהתאבד, והיא גם עדה ממקור ראשון לקרב שמתנהל כאן - מתחת לפני השטח - בליבם של אלה שחזרו מהתופת. קרב על הנפש, על השתיקה ועל הפחד לבקש עזרה. "אסור לחכות ולצפות שהשוטרים והחיילים יפנו בעצמם. המערכת חייבת להבין שאלה ברובם אנשים שלא יראו את החולשה שלהם. הם מפחדים מסטיגמה שלילית והשלכות על התפקיד".
"איגור לא רצה שייראו אותו בעין אחרת", היא ממשיכה, "הם חייבים אוזן קשבת, שיעשו להם שיחות שבועיות, שיראו להם שמותר להיות לא בסדר. אני רוצה להשמיע את הקול של השוטרים האחרים ששוקעים מאז אותה השבת. זה לא מגיע להם ולמשפחות שלהם. אל תנסו להציל אותם לבדכם - אתם לא יכולים, והמצב רק יחמיר. תהפכו את העולם כדי לוודא שהם מקבלים סיוע מקצועי וטיפול מתאים. הילחמו ברגשות האשמה והמצפון - זו לא אשמתכם".
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר http://www.sahar.org.il, או headspace.org.il
