אין טעם לבחון ולנתח לעומק את נוסח "מפת הדרכים להשלמת יישום תוכנית השלום של הנשיא טראמפ לעזה", שפרסמה אתמול (שישי) "מועצת השלום". הסיבה הראשונה והפשוטה ביותר היא שמדובר בהצהרת כוונות עמומה הרבה יותר מאשר בהסכם מחייב.
חסרים בתוכנית הזו פרטים והגדרות יסוד שלאזרחי ישראל - למודי הניסיון המר של 7 באוקטובר 23' - חיוני לדעת אותם. מה למשל מוגדר בדיוק כ"נשק כבד" שחמאס מסכים לכאורה להעביר לידי ממשלת הטכנוקרטים הפלסטינית? האם זה כולל מטולי RPG? מה לגבי מטעני חבלה? ומה בדיוק יקרה עם הנשק הזה? האם יושמד, יפורק או רק יוצא מכלל שימוש? היכן יאופסן ומי בדיוק ייקח אחריות וישמור על אתרי האחסון?
השאלות האלה קריטיות במיוחד לנוכח העובדה המדאיגה עוד יותר, ש"מפת הדרכים" של מועצת השלום מעניקה לחמאס ברצועת עזה בדיוק את אותו המעמד שיש כיום לחיזבאללה בלבנון. מדובר בהשפעה פוליטית חמושה דרך אנשי חמאס שיקלטו במשטרה החדשה שתקום ברצועה, ובניהול מאחורי הקלעים של מוסדות השלטון המרכזי באמצעות פקידי חמאס שישמרו על תפקידיהם. כל זאת קורה מבלי שחמאס יישא באחריות כלשהי לרווחת התושבים, לשלומם או לאספקת השירותים החיוניים.
גורמים מדיניים בישראל ובכירי חמאס מיהרו להבהיר שבעניין הסנכרון בין פירוק חמאס מנשקו לבין מועד הנסיגה הישראלית לקו הצהוב, קיימת עדיין מחלוקת עמוקה בין הצדדים. ישראל טוענת שהנסיגה לקו הצהוב המקורי תתבצע רק אחרי שחמאס ימסור את נשקו - מבלי לציין איזה נשק. בעוד שחמאס טוען כי ישראל היא שתשלים ראשונה את נסיגת צה"ל לרצועת האבטחה בשולי הרצועה, ורק לאחר מכן יימסר הנשק לוועדת הטכנוקרטים הפלסטינית.
מדובר במחלוקת מלאכותית שחברי "ועדת האימות" שתקום על פי "מפת הדרכים", יחד עם קציני כוח הייצוב הבינלאומי שקיים בינתיים בעיקר על הנייר, יוכלו ליישב בקלות אם וכאשר יתחילו לפעול.
הבעיה האמיתית שמדינת ישראל ואזרחיה יצטרכו להתמודד איתה היא ש"מפת הדרכים" משאירה את חמאס כגורם כוח ברצועה. התוכנית משפרת את מצבם האישי של פעילי ומפקדי ארגון הטרור ששרדו באמצעות הבטחת הישארותם ברצועה, דאגה למשרות ולפיצויים כספיים למי שלא ימצא לו תפקיד במוסדות השלטון החדש, וסלילת הדרך להשתלבות עתידית בשלטון.
בלי אפשרות לטפל בהפרות, ובלי חיסולים. זירת תקיפה ברצועה
(צילום: AP Photo/Jehad Alshrafi)
אבל זה ממש לא הכול. "מפת הדרכים" מדברת על פתיחת "נתיב אמין" להגדרה עצמית ולמדינה פלסטינית. פירוש הדבר הוא שחמאס רשם לזכותו גם הישג מדיני-תודעתי נאה שיאפשר לו להרחיב את השפעתו ברחוב הפלסטיני. כל זאת תמורת תוכנית פירוק נשק מפוקפקת, שבמקרה הטוב מפרקת את חמאס מהנשק הכבד, המנהרות ואמצעי הייצור.
אלא שבדיוק את רוב האמצעים וכלי הנשק האלו חמאס ממילא איבד במלחמה, וצה"ל השמיד לפחות 70% מהם. הפרצות שאפשר להבחין בהן בלי זכוכית מגדלת בתוכנית פירוק הנשק הזו מאפשרות לחמאס לא רק להשתקם, אלא גם להחזיר לידיו טיפין טיפין את מה שמסר.
הנשק האישי ממילא יישאר בידי אנשי חמאס שיכהנו כשוטרים או שיקבלו רישיונות להחזקת נשק מממשלת הטכנוקרטים. לעומת זאת, המיליציות והחמולות שחברו לישראל ולצה"ל במלחמה והתעמתו עם חמאס, דווקא איתן ימוצה הדין. הן יפורקו מנשקן האישי ולא יורשו לעבוד כפקידים בשלטון החדש.
ומה ישראל מרוויחה לביטחונה ולביטחון אזרחיה מ"מפת הדרכים"? לא הרבה. אנחנו בצד הנותן וחמאס הוא זה שמקבל. ישראל נדרשת לבצע נסיגה מלאה מרצועת עזה, שתהיה אמנם מדורגת בשלבים בלוח זמנים שעדיין לא נקבע ולקו גבול שעדיין לא נקבע, אך בטוח שיעבור ממזרח לקו הצהוב הנוכחי.
ישראל נדרשת גם להפסיק את הפעילות הצבאית, כולל החיסולים שהיא מבצעת כעת. זה כשל חמור מנקודת ראות ישראלית, מפני שעל פי "מפת הדרכים" לצה"ל לא תהיה שום אפשרות לטפל בהפרות הסכם של חמאס והג'יהאד האיסלאמי, אפילו אם ממשלת הטכנוקרטים וכוח הייצוב הבינלאומי יכשלו או יסרבו לטפל בהן.
לא רק שאין לנו זכות וטו על מי יכהן בתפקיד בכיר בממשל החדש שיקום בעזה, אין לנו גם זכות ל"מרדף חם" אם חמאס יפגע או יירה פצצת מרגמה לעבר יישובי העוטף. אפשר לסכם ולומר שמועצת השלום מנסה לייצר מצב ברצועה שהוא דומה מאוד במגבלותיו למצב שארה"ב כופה עלינו לאחרונה בלבנון.
פורסם לראשונה: 23:03, 31.07.26
