החייל החטוף אורון שאול ז"ל, שגופתו חולצה משבי חמאס היום (ראשון), נהרג באסון הנגמ"ש בשג'עאיה במבצע "צוק איתן" לצד שחר תעשה ז"ל, שישב לידו ברכב הצבאי. אמו של שחר, היידי, הביעה שמחה מהולה בצער, ואמרה למשפחתו של אורון "לפחות יהיה קבר בישראל שיוכלו לבכות עליו, אחרי 10 שנים".
היידי סיפרה כי שחר ואורון נפגשו בשטח הכינוס לפני הכניסה לרצועת עזה בצוק איתן. שניהם היו לוחמים בגולני וכאמור ישבו זה לצד זה בנגמ"ש. "הכרתי את זהבה אחרי ששחר נהרג, ואז לאט לאט הכרנו את המשפחות. הפעם הראשונה שפגשתי אותה הייתה בצומת גולני, באנדרטה, ומאז אנחנו בקשר". היא תיארה כיצד שמעה את הבשורה המרה על החזרת גופתו של אורון, שסתמה את הגולל על האפשרות ששרד את האסון. "זה נגמר וזה עצוב. התעוררתי לבוקר מאוד קשה, פשוט הייתי בהלם. אני שמחה שלפחות החזירו אותו, חבל שלא בריא ושלם. תחושות הבטן מאוד קשות.
"זה החזיר אותי אחורה לגמרי ליום הארור ההוא, עד כדי כך שממש אין לי כוח לתפקד היום. עצוב לי שאני צריכה לקבל את זה בצורה כזאת שאורון לא בחיים. ומה יש לי להגיד לזהבה, שלפחות יש לה משהו עכשיו בישראל, שיש לה קבר לבכות עליו? היא הייתה גם מגיעה לכולנו, ממש קשה לחשוב שלה לא היה כלום בכל העשור הנוראי הזה שהיא לא חיה, בלי להבין אם הוא חי או מת".
בני משפחתו של אורון ז"ל אחרי החילוץ
(צילום: אביהו שפירא )
מאז שבניהן נהרגו באסון, היידי, זהבה ויתר המשפחות שבניהן נהרגו באסון הנגמ"ש שמרו על קשר. היידי תיארה כי "אנחנו תמיד תמיד בקשר, תמיד שואלות דרך הקצינות נפגעים, מעודכנות לגביה, הולכות לפעמים לבקר, בזמן האחרון בגלל כל המצב אחרי 7 באוקטובר אז פחות, אבל הייתי מעודכנת לגביה ולגבי מצבה הבריאותי, ונסענו אליה כמה פעמים הביתה. אנחנו די שומרות אחת על השנייה, וגם אם אנחנו לא נפגשות בכל יום, אנחנו מאוד מעודכנות. יש לנו קבוצה של כל החבר'ה של הנגמ"ש ואנחנו מתכתבים בה".
בצל טבח 7 באוקטובר ויותר משנה של מלחמה, היידי אומרת כי "המצב נוראי. לא היה לי נחת מאז 7 לאוקטובר, עזוב שאני מצוק איתן, אני לא מצליחה להרים את עצמי. חשבתי שצוק איתן זה המצב הכי קריטי שיכול היה לקרות פה במדינה. מאז הטבח אין לי כוח להרים את עצמי, אין לי כוח כבר לשמוע על חיילים שנהרגים. אין לי אנרגיות מכל המצב הנוראי הזה. כל יום להתעורר מחדש ולשמוע שעוד חייל נהרג, הלב כואב, זה מחזיר אותי אחורה, מביא אותי למצב של לחיות ולא לחיות. 10 שנים עברו אך הזמן לא מרפא. להפך, האובדן קשה מנשוא והגעגוע הופך נורא יותר. הזמן לא מרפא אותנו בכלל. אי אפשר להסביר את זה, זר לא יבין אותי".
