קרוב ל-600 ימים לתוך מלחמת "חרבות ברזל", 858 חיילים נפלו מאז 7 באוקטובר 2023. רבים מהנופלים במלחמה הותירו אחריהם אלמנות צעירות. הם בקושי הספיקו להתחיל את חייהם כזוג נשוי, ולהגשים את החלומות, השאיפות והתקוות. סיפוריהן של שלוש אלמנות צעירות - מרים, אמונה ויובל - שאיבדו את בעליהן חודשים ספורים לאחר החתונה.
"הכאב קיים כל הזמן, כל דקה, כל יום"
"הכרנו בכיתה י"ב. עברי לקח אותי טרמפ ומאז דיברנו האחד עם השנייה. הוא התחיל איתי, למרות שהוא אומר תמיד שאני התחלתי איתו. עכשיו הוא לא פה בשביל להתווכח על זה". כך מספרת מרים דיקשטיין, שהכירה את בעלה, סגן עברי דיקשטיין ז"ל, לפני כארבע שנים.
"התחתנו כשעברי סיים קורס מ"כים ואני את ההשלמה החילית של קורס קצינים", מספרת מרים, "הקמנו את הבית מתוך נתינה מקסימלית לעם ישראל. זאת הייתה השאיפה שלנו. למרות המרחק הפיזי שהיה בינינו תמיד ידעתי שעברי זה אני ואני זה עברי. היו קשיים. המלחמה והתפקיד שלי גרמו לכך שלא תמיד ראינו האחד את השני הרבה, אבל כשנפגשנו - ידענו לנצל את הזמן בצורה מקסימלית".
עברי נפל בקרב בדרום לבנון לפני כחצי שנה. בן 21 היה במותו. "הוא נהרג ביום חמישי והלווייתו הייתה ביום שישי בבוקר", מספרת אלמנתו בכאב, "ישר אחרי ההלוויה ניגשו אליי אנשים מקצין העיר ואמרו לי שהגיע אליי זר פרחים מעברי. הוא ידע שאני אמורה לסגור שבת ובשביל לשמח אותי שלח לי זר – שהגיע אחרי ההלוויה. זאת הייתה דרישת שלום מעולם אחר".
בשבוע לפני נפילתו, עברי יצא בהפתעה לחופשת שישי-שבת. "היה חשוב לו לעשות את השבת בצפון במקרה שיקפיצו אותו", מספרת מרים, "האמת, אני חששתי מלבנון. עזה הפכה להיות דבר שבשגרה אבל לבנון זה היה סיפור אחר. באותה שבת טיילנו אחרי הצהריים על הכינרת, ואמרתי לעברי: 'כמה עוד אפשר לתת? אני בתפקיד תובעני, אתה קצין בגולני, אני מרגישה שאנחנו נותנים את המקסימום'. אז מסתבר שאפשר עוד לתת".
לעברי ולמרים היו חלומות רבים: שעברי יעבור קורס מ"פים, שהם ירחיבו את המשפחה ועוד. לצערם, הם לא הספיקו. "יש המון אלמנות ללא ילדים, ואני בתוכן", אומרת מרים, "חשוב לי להגיד שהכאב לא פוסח עלינו. אני לא בחרתי להיות אלמנה בגיל 21. הכאב קיים אצלנו כל הזמן, כל דקה, כל יום. עברי כאן, אני יודעת את זה. אולי הגוף שלו בהר הרצל אבל אני חיה אותו דקה-דקה. עברי היה צריך לחיות חיים שלמים. הוא האמין בקדושת החיים. אבל לצערי עברי נפל, ואנחנו פה בשביל להמשיך הלאה, להילחם על הניצחון ועל החזרת החטופים. זה מה שעומד לנגד עיניי".
"לא חשבתי שלנו זה יקרה"
אמונה חיראק הכירה את יוסף יהודה חיראק ז"ל לפני שנה. "חברה שלי היא חברה של אחותו", היא מספרת, "יום אחד היא הודיעה לי שאנחנו חייבים להכיר, וכמו שהיא ניסחה את זה: מצאתי את בעלך. נפגשנו, והתברר שהיא צדקה: הבנו מיד שאנחנו רוצים להתחתן".
לפני שבעה חודשים הם נישאו. יוסף יהודה, בן 22, היה לוחם בגדוד ההנדסה 601 של עוצבת עקבות הברזל (401). "מאוד שמחנו מזה שהוא בצבא", מספרת אמונה, "לפעמים היינו מדברים על הקושי, על זה שאני מתגעגעת אליו. הייתי בוכה, והוא היה אומר לי: 'אמונה, אלה דמעות של שמחה. איזה כיף לנו שיש לנו למי להתגעגע ואת מי לאהוב'".
אמונה מספרת שתמיד היה להם חשש מסוים מזה שיוסף יהודה הוא לוחם, אבל הם לא באמת חשבו שהוא ייפגע בצבא. "יש לי חיים רגילים ופשוטים. אף פעם לא הייתי בכותרות ואני גם לא כזאת. לא חשבתי שדווקא לי זה יקרה", היא אומרת.
אבל בתחילת השבוע זה קרה. כוח מגדוד ההנדסה עסק בבדיקת פיר מנהרה ברצועת עזה ויוסף יהודה נהרג – ועימו תוכניותיהם המשותפות. "ליוסף יהודה היה חלום שאחרי הצבא הוא יחזור ללמוד בישיבה במצפה רמון, שאותה כל כך אהב", מספרת אמונה, "לפני כמה שבועות הוא התקשר אליי, אמר שיש לו בקשה ממני, אבל שאגיד לו כן רק אם זה מתאים. הבקשה הייתה לנסוע לשבת לישיבה במצפה רמון. הסכמתי כי ידעתי כמה זה חשוב לו. התוכנית שלנו הייתה שאחרי שהוא יסיים את השליחות בצבא, אנחנו נעבור לגור במצפה רמון ליד הישיבה כדי שהוא יוכל ללמוד שם. לצערנו לא הספקנו".
כשהיא מתבקשת לתאר משהו מיוחד בזוגיות שלהם, אמונה מחייכת. "היה לנו מנהג, בכל פעם שהוא היה חוזר מהצבא לשבת, היינו מסדרים ומנקים את הבית במהירות ויוצאים לטייל במעיינות", היא מספרת, "החברים היו צוחקים עלינו בגלל זה".
אמונה יודעת מה היה חשוב ליוסף יהודה שהיא תעביר הלאה: "אנחנו לא צריכים להיות עצובים, למרות הקושי והכאב. אני בטוחה שטוב לו שם למעלה ושהוא לא רוצה שנהיה עצובים. הוא עכשיו השליח שלנו בגן עדן, זה שרוצה שכולנו נוסיף טוב לעולם".
"החיוך והמבט המתוק שלו תמיד הרגיעו אותי"
סמל ישי אליקים אורבך ז"ל נישא רק לפני חודשים אחדים לבחירת ליבו, יובל. אל האירוע המרגש הגיעו חברים רבים היישר מרצועת עזה – הפוגה קצרה בלחימה בטרם נכנסו אליה שוב.
ישי, לוחם בגדוד ההנדסה 605 בעוצבת ברק, נהרג לפני שבועיים לאחר שמבנה שבו שהה ברפיח קרס עליו, ככל הנראה כתוצאה מירי RPG. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בזכרון יעקב. בן 20 בלבד היה במותו.
"ישי היה הכל מהכל. ולכן ברור כי כל מה שאספר עליו יהיה מיעוט של המיעוט של מי שהיה", פותחת יובל, "בהלוויה שלו חייכנו, צחקנו ושרנו, כי כזה היה ישי. הוא היה אדם שמח, אדם של חיים. תמיד עם אור בעיניים. גם כשהיה חושך מוחלט ושום סיבה להשתקפות של אור, עיניו בכל זאת נצצו - וזה הדהים אותי. ישי היה תמיד עם חיוך על הפנים, גם כשהוא היה הכי מושחר ומבואס. כדי להרים לעצמו את המוראל הוא היה מנגן, מוציא חצוצרה או כל כלי נגינה אחר, ולפעמים סתם חפץ חלול או מעניין. הכל הספיק לו כדי לנגן. הוא היה חוזר מהצבא, אחרי שבועות מתישים בלבנון ובעזה, מזמזם לעצמו ומרקד. כשהגיע הביתה וחיבק אותי הייתי לפעמים מתחילה להרגיש תיפופי אצבעות עדינים על הגב בקצב של שיר שצץ לו פתאום בראש".
יובל מספרת בגעגוע על יכולת ההקשבה של ישי: "היינו הולכים לבית של ההורים שלו, והוא היה יושב עם כל אחד מבני המשפחה בנפרד ושואל אותם כיצד עברו עליהם הימים האחרונים, מקשיב, מתעניין ושואל עוד ועוד. גם אם הנושא היה מטופש וחסר חשיבות – אני למשל הייתי חופרת לו על הלק ג'ל, ומתלבטת איתו איזה צבע לעשות – הוא היה מקשיב כאילו זה הדבר הכי חשוב ומעניין בעולם. לא מעט פעמים הוא היה מתקשר אליי על חשבון שעות שינה ונותן לי לחפור לו שעות. הייתי קולטת פתאום שמאוחר, שואלת אם נשאר לו מספיק זמן לישון, והוא היה עונה לי בחיוך 'זה יותר חשוב'".
היא מתארת בעל שנהג בה תמיד באהבה ובאבירות. "כשהייתי עצבנית וחסרת שקט, ישי אף פעם לא נעלב. היה מחייך במבט מבין ומתוק וישר הייתי מחייכת גם ונרגעת", מספרת יובל, "אני תמיד מסתובבת עם סוודר למקרה שיהיה לי קר במזגן, אבל אף פעם לא משתמשת בו. ישי תמיד היה נסחב עם הסוודר שלי למרות שביקשתי שייתן לי להחזיק אותו. אם הייתי שוטפת כלים, אפילו כפית, הוא היה זועק 'זוזי מפה! הכל משפריץ עלייך! זה לא ראוי!' – וחוטף לי את הסקוץ' מהיד. יצאנו במשך ארבע שנים, ובכל פעם הוא ליווה אותי הביתה. כשהייתי אומרת לו שאין סיבה ושהוא עייף ואני יכולה ללכת לבד, הוא ענה לי ש'זה לא מכבד' ושזו חובתו".
היא מסכמת ואומרת כי "ישי תמיד חיפש את הטוב. עשה הכל בשמחה ובאהבה גדולה. הוא הצליח לעשות את החיבור המושלם בין הלב והשכל, בין התורה והחיים, בין אהבה ויראה, ועוד כל כך הרבה חיבורים שנראים כהפכים אבל הם בעצם משלימים זה את זה".
פורסם לראשונה: 00:10, 23.05.25
