לא יכולתי לנשום כששמעתי על רצח צאלה גז. בבוקר כששמה עוד לא נמסר לפרסום, וכתבתי "אישה נורתה" נזרקתי באחת ליום טרור אחר ב-2018. שירה איש רן נורתה היישר בבטנה כשהיא בהריון עם עמיעד הקטן, שיילדו אותו אך לא שרד את התופת. צאלה הייתה בדרכה לבית החולים, שירה הייתה בשלבי הריון מוקדמים יותר.
החיבור האיום הזה החזיר אותי לרגע מאוד מסויים עם דמיון מצמית במאבק נגד הטרור, אלא שהוא חייב לגרום לכולנו להבין את הצורך לזכור את השמות, את הפנים והסיפורים.
כשאני משתפת את הקהילות היהודיות במועקה שאוחזת בי בכל פעם שאני חושבת על משפחות מרובות נפגעים מה-7/10 אני מספרת להם שהאסונות האלה מוכרים לנו, מוכרים מדי
גם לפני 7 באוקטובר, ואפילו לפני שנשאתי בתפקיד של יו״ר הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית, התעקשתי שהמשמעות לזכור את מחיר החיים כאן היא להמשיך להיות מחוברים לאנשים שהחיים שלהם התהפכו באחת.
כשאני משתפת את הקהילות היהודיות במועקה שאוחזת בי בכל פעם שאני חושבת על משפחות מרובות נפגעים מה-7/10 אני מספרת להם שהאסונות האלה מוכרים לנו, מוכרים מדי. צונאמי הכאב כאילו שטף את כל מה שהכרנו אבל בחודשים שקדמו לטבח הנורא נרצחו כאן 3 זוגות אחים ואחיות: אשר ויעקב פלאי הקטנים בפיגוע בירושלים , הלל ויגל יניב בפיגוע ליד חווארה והאחיות מאיה ורינה די יחד עם אמן לוסי בפיגוע בבקעה. אני רואה מולי את העיניים הנדהמות של אנשים, בעיקר יהודים אבל לא רק, שלפתע קולטים שהטרור הוא שרירותי ופתאומי אבל לא אסון רגעי וחולף אלא כזה שהוא מלחמה ארוכת שנים, מלחמה ללא שם.
מוצאת את עצמי מספרת להם על שומר החומות ועל עידו אביגל המתוק שנרצח מרסיס, על דניאל טרגרמן הקטן שחיים נגמרו בטיל האחרון בצוק איתן אבל גם על הלל יפה בת ה 11 שנטבחה במיטתה בקרית ארבע, על שלהבת פס התינוקת שאבן קיפדה את חייה ועל משפחת סחיווסחורדר שחמישה מבני המשפחה נרצחו בסבארו.
פחד השיכחה
מפחידה אותי השכחה הזאת, כי כמו בנושא החטופים אם לצטט את אלי שרעבי, גם בעניין זה בעיני אין ימין ושמאל אלא רק ישר.
כששמעתי על צאלה, נפלטה ממני זעקה ונזכרתי שלמחרת היום שבו נורו שירה איש רן ובעלה עמיחי ועמיעד, התינוק שיולד בנסיבות איומות ולא הצליחו להצילו, ליתי לנאום במליאת הכנסת אחרי חבר הכנסת דאז ג׳מאל זחאלקה. חנוך דאום העלה את הסרטון אז וכך הצלחתי אתמול לחזור לזעקת הכאב שהופנתה כלפי זחאלקה שלא אמר מילה על האסון, אבל גם כלפי עולם שבו דברים כאלה יכולים לקרות ואין טיפת הזדהות או אמפתיה כלפי הישראלים. גם ה 7/10 שהיה אסון בקנה מידה היסטורי בתולדות העמים, הפיק הזדהות קצרת מועד עם ישראל.
משך 22 שנים מיום הקמתה ועד ה 7/10 הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית טיפלה בכ-250-300 נפגעי טרור כל שנה - משפחות שכולות, פצועים ומשפחות שבתיהן נפגעו ישירות מטילים. המספר הזה לבדו אמור היה לטלטל כל אדם שלב פועם בחזהו. אבל המציאות היא שגם המספרים האלה נורמלו. שאלתי ועודני שואלת בעלי תפקידים בעולם האם המספרים האלה נשמעים להם הגיוניים ומה הם היו עושים אילו אסונות בסדרי גודל כאלה היו פוקדים אותם מדי שנה. מעולם לא יצאתי עם תשובה ראויה. מצד שני בעולם שבו גם טילים מתימן על ישראל מנורמלים, למה אני ממשיכה לצפות לסימפתיה מאומות העולם.
איילת נחמיאס-ורביןאני רואה מקרוב משפחות רבות מה-7/10 אבל גם מארועי טרור לפני ואחרי. האקראיות של האסונות - אדם בדרכו לעבודה, אישה בדרכה לחדר לידה, היא לכשעצמה טלטלת אימים. קראתי פוסט שכתבה שירה איש רן 3 שנים אחרי האירוע הקשה ואובדנו של עמיעד, קצת לאחר שילדה את בנם אליה, כיצד היא נעה ונדה בין עצב עמוק על האובדן להודיה על שניצלו חייה וזכתה לחבק את ילדם. כיון שהכל מתחבר להכל, בעיקר עצב וכאב, התחברתי לעוד נאום מרגש של אלי שרעבי שאמר השבוע דברים דומים על העצב והאבל על כך שאיבד את ליאן רעייתו ובנותיו נויה ויהל, לצד הכרת הטוב על כך ששרד את השבי ונשאר בחיים.
לזכור, לזכור את השמות הסיפורים והטוב שהביאו לעולם. אני רואה את הסרטונים של צאלה ושומעת עליה כל כך הרבה מאז, ואני כבר חסרה אישה שלא זכיתי להכיר.
