כשמדינת ישראל וצה"ל יצאו למלחמה שמכונה מבצע "עם כלביא" איראן הייתה במרחק של לפחות חצי שנה מהרכבת מתקן נפץ גרעיני ראשון מהאורניום המועשר ברמה גבוהה שברשותה. כך מעריכים מומחים לדבר במערב, וכך גם עולה מהדוח האחרון של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).
רגע הנפילה וההרס בסורוקה
אבל תוך כדי המלחמה היום, ביומה השביעי, אנחנו רואים שהאיום המיידי על מדינת ישראל - איום שמתממש כמעט מדי יום - הוא איום הטילים הבליסטיים ארוכי הטווח, בעלי ראש קרב (ראש נפץ) כבד. משקל חומר הנפץ וראשי הקרב של הטילים האלה נע בין 450 ק"ג לקצת פחות מ-1,000 ק"ג חומר נפץ, ואת עיקר הנזק הם גורמים בעת פגיעה באמצעות גלי הדף והלם שמתפזרים ברדיוס של עד חצי ק"מ. אין צורך להרחיב בנזק שגורמים הטילים האלה; אלפים מאיתנו חווים את פגיעתם הרעה של הטילים האלה על בשרנו בימים אלה.
נוצר מצב מוזר, שבו מצד אחד יש לצה"ל ולמדינת ישראל הישגים אדירים במערכה האווירית המתוחכמת והיעילה להפליא שאנו מנהלים בשטח איראן, ומצד שני, מיליוני אזרחים ישראלים רצים כל לילה וכל יום כמה פעמים לממ"דים ולמרחבים מוגנים; זה במקרה הטוב, של אלה שנמצאים בקרבתם מיגונים כאלה. למאות אלפים, כמו בטמרה בצפון ובשכונות ישנות גם בערים הגדולות, אין לאן לרוץ, ואם אתה מוגבל בתנועותיך מחמת הגיל או מחמת נכות אתה זקוק לרחמי שמיים, או למזל - או לשניהם.
המצב האבסורדי הזה, שבו אנחנו מנצחים בחזית וסופגים פגיעות בעורף, אינו חדש לאזרחי ישראל, שגם פיתחו במשך השנים חוסן נפשי ולאומי מרשימים המאפשרים לנו לספוג ולהמשיך. אבל עדיין, צה"ל, קהילת המודיעין והתעשיות הביטחוניות - אם חפצי חיים אנחנו כעם וכמדינה - חייבים לספק לנו מענה טוב יותר לאיום הטילים הבליסטיים, שהאיראנים גם זוממים להפוך אותו לאיום אסטרטגי קיומי עלינו באמצעות ייצור כמויות גדולות ממנו, שמערכות היירוט לא יוכלו להתמודד איתן.
תקיפת משגר
(צילום: דובר צה"ל)
כבר עכשיו אנחנו רואים "זליגות", כלומר מקרים שבהם מערכות ההגנה האווירית המצוינות של חיל האוויר אינן מצליחות ליירט מספר בודד של טילים בכל מטח. בדרך כלל אחוזי היירוט מגיעים ל-90%, כלומר מכל מטח של עד עשרה טילים אחד פוגע וזורע הרס שזורעת פצצת אוויר במשקל של טון. את זה ראינו למשל הבוקר בזירות הנפילה בבית החולים סורוקה בבאר שבע, בחולון וברמת גן. אחוז היירוט הבוקר היה נמוך יותר, ואת זה צה"ל צריך לבדוק במהירות כדי לברר אם האיראנים שיגרו לעברנו טילים מסוגים חדשים, או שיש סיבה אחרת שנוגעת למערך היירוט.
אבל מה שקרה הבוקר ממחיש את מה שיודע כל קצין זוטר במערכת ההגנה האווירית של חיל האוויר - שההגנה הטובה ביותר מפני טילים היא ההתקפה. ליתר דיוק, פגיעה הרסנית שמוציאה מכלל פעולה את אתרי אחסנת ושיגור הטילים הבליסטיים, שבאיראן רובם המכריע נמצא מתחת לקרקע - בדרך כלל בצלע הר - או פגיעה במשגרים הניידים כשהם זוקפים את הטילים לשיגור. בכל מקרה, מרגע שהטילים המריאו מהמשגרים בודדים מתוכם עלולים להגיע למטרתם ולזרוע הרס.
צה"ל, מתחילת המתקפה באיראן, השקיע מאות גיחות במה שמכונה "ציד משגרים" של טילים בליסטיים. מאמץ גדול יותר הושקע בהשגת עליונות אווירית שנחוצה לחיל האוויר כדי לפעול בביטחון וביעילות בשמי איראן. את ציד המשגרים מבצעים מטוסי קרב, אבל את עיקר המלאכה של ניטור אתרי השיגור והמשגרים הניידים והפגיעה בהם עושים הכטב"מים - או הכטמ"מים כפי שהם מכונים בחיל האוויר (כלי טיס מאוישים מרחוק) - לטווח ארוך ובינוני מדגמי "איתן" ו"הרמס 950". הם מצוידים במערכות לאיסוף מודיעין מכל הסוגים וגם בטילים, שהם אומנם קטנים בממדיהם ובממדי ראש הקרב שלהם, אבל יכולים בסבירות גבוהה להוציא מכלל פעולה טיל בליסטי או משגר.
צוואר הבקבוק של ירי הטילים הבליסטיים הוא מספר המשגרים, ולכן חיל האוויר עוסק עכשיו באינטנסיביות בגילוים והשמדתם. הקושי העיקרי הוא בגילוי המשגרים שהאיראנים מוציאים מהמחסות התת-קרקעיים לזמן קצר, זוקפים את הטיל ומשגרים אותו - ואז נכנסים חזרה למחסה. בעניין זה צריך להזכיר את הכישלונות החוזרים ונשנים של צבא ארה"ב לצוד את טילי הסקאד והמשגרים שלהם בעיראק במלחמת המפרץ ב-1991. לא רק האמריקנים נכשלו, גם הבריטים ששלחו צוותי כוחות מיוחדים לגלות את הטילים ואת המשגרים במדבר המערבי העיראקי, באזור שמכונה ציר ה-H. התברר שהעיראקים פשוט הסתירו את המשגרים ביום מתחת לגשרים ומעברים להולכי רגל - ושיגרו אותם בלילה.
כיום, יותר מ-36 שנים אחרי, יש אמצעים לגלות היכן נמצאים המשגרים ואתרי השיגור - באמצעות לוויינים למשל - אך צריך להיות במקום ובזמן עם כטב"ם או עם מטוס קרב כדי לתפוס את המשגר והטיל שעליו מחוץ למחסה. בהקשר זה, יש הבדל בין טילים המונעים בדלק מוצק לבין טילים המונעים בדלק נוזלי: את הטילים המונעים בדלק נוזלי צריך לתדלק לפעמים מחוץ למחסה במשך כ-40 דקות לפני השיגור. כשמתדלקים את הטיל הוא צריך להיות במצב אנכי, גם אם זה מתבצע מתחת לאדמה. בזמן שעובר בין התחלת תדלוק הטיל לשיגורו הוא מייצר "חתימה" מודיעינית ואופטית (אם המשגר נמצא מחוץ למחסה) שמאפשרת להתריע ולעיתים גם להשמיד אותו.
בטילים המונעים בדלק מוצק, תהליך ההכנה לשיגור והשיגור מתבצעים תוך זמן קצר בהרבה. את רוב הטילים הבליסטיים המונעים בדלק מוצק משמרות המהפכה החזיקו במערב איראן, באזורי תבריז, כרמנשאה ואהוואז שקרובים יחסית לישראל (1,500-1,300 ק"מ). חיל האוויר, אמ"ן וגם לוחמי המוסד - שעל יכולותיהם עוד ידובר רבות - הצליחו כבר בימים הראשונים, באמצעים שונים, להוציא מכלל פעולה את מרבית המשגרים והטילים הבליסטיים באזורים אלה. אבל לאיראן היו לפני תחילת המלחמה כ-2,500 טילים וכמעט 400 משגרים, וגם אם חצי מהמשגרים הושמד, יש להם עדיין במרכז ובמזרח המדינה מספיק יכולות שיגור.
מטבע הדברים, לחיל האוויר אין עליונות אווירית ברמה שיכולה לשמור על ביטחון המטוסים והטייסים מעל מרכז ובעיקר מעל מזרח איראן. גם טווח הטיסה לשם גדול ומצריך תדלוק באוויר. ולכן, "ציד המשגרים" שמתנהל כעת באזורים האלה הוא קשה והרבה פחות יעיל. מלבד זאת, האיראנים מגלים סימנים של התאוששות מהמכות שספגו בימים הראשונים, ולכן, היה רצוי שהאמריקנים יצטרפו ללחימה, לא רק מפני שיש להם אמצעים ומטוסים ייחודיים להשמיד את האתר הגרעיני בפורדו - אלא גם מפני שהם יכולים לצרף ל"ציד המשגרים" את יכולות המודיעין ועשרות מטוסי הקרב שיש להם באזור. ככל שיהיו ציידים רבים יותר - הציד יהיה מוצלח יותר.
