גם שבועות אחרי שחזרו לישראל בתום 477 ימים בשבי, קיים עדיין פער בולט בין הפתיחות היחסית של התצפיתניות לגבי תקופתן ברצועת עזה, לבין הסתגרותן בכל הנוגע לאירועי 7 באוקטובר עצמו. הן אומנם סיפרו להוריהן בפירוט על תנאי החזקתן בשבי, על סכנת החיים התמידית, על היחס מצד השובים, על הרעב ועל ההיגיינה הירודה, אבל במה שהתרחש במיגונית במוצב נחל עוז בשבת ההיא – בשעות שבהן חיכו לשווא לעזרה, ספגו מכות מהמחבלים וראו בעיניהן את חברותיהן נהרגות – הן עדיין חוששות לגעת. מחר הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, צפוי לפגוש לראשונה את התצפיתניות. צפו בריאיון המיוחד עם ההורים:
הריאיון המיוחד עם הורי קרינה, לירי ונעמה
(צילום: יריב כץ)
"היא פשוט לא מדברת על זה", אומר אלברט ארייב, אביה של קרינה ארייב. "מה שקרה במיגונית היה מאוד קשה. זה מקשה עליה בתקופה של השיקום, אני רואה את זה עליה. משהו נורא קרה לבת שלי ב-7 באוקטובר. ברור שתקופת השבי לא הייתה פשוטה, אבל הסיוט מתחלק לשניים".
למה דווקא המיגונית היא טאבו לעומת יותר משנה בשבי?
"היא אומרת שראתה וחוותה שם דברים נוראים. היא הייתה פצועה קשה, ולדבריה באותו יום היא רצתה למות. פשוט ייחלה שיפגיזו את המוצב ממטוס או משהו כזה כדי שהסבל הזה ייפסק. היא עברה התעללות שם והרביצו לה בלי סוף. וזהו, ליותר מזה היא לא נכנסת. היא אומרת 'פשוט עברתי גיהינום באותו יום וייחלתי למות'. היא אומרת שזה היה היום הכי נורא בכל התקופה".
מאז יצאה עסקת החטופים לדרך מנסה כל הציבור בישראל לעכל ולהתמודד עם המראות והסיפורים מכווצי הבטן של השבים. לבני המשפחות שלהם, מן הסתם, ההתמודדות מורכבת פי כמה, כי החרדה ועיבוד המידע נמהלים אל תוך הקלת השחרור. ynet שוחח השבוע עם שלושה הורים של שלוש מחמש התצפיתניות ששוחררו: אלברט, אביה של קרינה; שירה אלבג, אמה של לירי אלבג; ויוני לוי, אביה של נעמה לוי. שלושתם מסכימים עם הדברים לעיל: הפצע של שבת 7 באוקטובר אפילו לא התחיל להגליד. קל וחומר להירפא.
שירה אלבג: "7 באוקטובר הוא טראומה לא פחות קשה מהשבי, ועוד לא נגענו בה בכלל. הן ראו את החברות שלהן נרצחות, ואז ישבו ככה במקום ארבע שעות. לירי אמרה לי: 'אמא, את זה עוד נצטרך לעבד'. היא עוד לא דיברה על מה שהיה שם. ב-7 באוקטובר הן חשבו שזה קרה רק בבסיס שלהן. הן בכלל לא הבינו את הסיטואציה. רק אחרי ארבעה ימים, כשהן נפגשו עם עוד חטופים, הן הצליחו להבין קצת מה קרה במדינה, ושהסיפור הרבה יותר מורכב. לקח זמן עד שהן הבינו שמדובר במספר כל כך גדול של חטופים.
"לתקופות לירי שמעה רדיו וראתה טלוויזיה, בעיקר אל-ג'זירה. כשהיא וחברות שלה הצליחו להבין ערבית, הן הבינו גם את הסיטואציה. הן הבינו שיש מלחמה. הן גם ידעו על העסקה הראשונה, כי חטופים שהיו איתן שוחררו. השובים דאגו לא לשתף אותן בשום דבר רלוונטי. רק בדברים הלא טובים שקורים בישראל, כמו זה שאין הסכמים ושלא רוצים להחזיר אותן. עשו להן טרור פסיכולוגי. אמרו להן: 'אנחנו נחתן אתכן ונאסלם אתכן'".
יוני לוי: "נעמה נחשפה לתמונה המפורסמת שלה מ-7 באוקטובר. סיפרו לה. לא הייתה ברירה. היא מפורסמת בעל כורחה. מהמעט שהיא כן חלקה עד כה נראה שהאירוע הבאמת טראומטי, הגדול, תחושת השבר של הבגידה וגם המראות הכי מזעזעים, היו ב-7 באוקטובר. השמיים נפלו עליה ביום הזה".
פיתה מאוכל של חמורים
הגב הזקוף והמבט הנוקב והמרשים של ארבע התצפיתניות ששוחררו ב-25 בינואר נתנו את הרושם שהן שהו יחד במשך התקופה, אבל במציאות הן היו מפוצלות בחלקים גדולים של הזמן. "לירי הייתה יחד עם אגם ברגר מהיום הראשון ועם נעמה לפרקים", אומרת שירה אלבג. "עם דניאלה גלבוע וקרינה היא לא הייתה. יש להן חיבור מטורף ביניהן. הן חוו משהו שאנחנו לעולם לא נבין. הן לא מדברות על זה, רק אוחזות ידיים כשהן נפגשות ואז מבינות אחת את השנייה בשקט שלהן. הן לכאורה חוו את זה לבד, כל אחת עם עצמה, אבל הביחד נתן להן כוח. גם עכשיו, כשהן מחוץ לשבי, הביחד נותן להן כוח להתמודד".
הן מכירות את הסרטונים שלהן שחמאס פרסם?
"הן ראו את זה בטלוויזיה. דאגו להראות להן את זה שם. אבל לירי אמרה לי: 'אמא, זה מהר מאוד חלף'. לא התעמקו בזה. לא כמונו שישבנו וצפינו בזה ימים".
ההגעה לבית החולים אחרי השחרור:
לירי, דניאלה, נעמה וקרינה מגיעות לבית החולים
(צילום: לע"מ, דובר צה"ל)
איפה היא הייתה במהלך התקופה?
"לירי הייתה גם בבתים וגם במנהרות. רוב הזמן היא הייתה בבתים. המנהרות לא עשו לה טוב. היא אמרה שהשקט שם חירפן אותה, למרות שבמנהרות יש כביכול יותר חופש, כי זה מקום יותר גדול, אז אפשר יותר ללכת. אבל יש שם לחות ושקט, שתיקה רועמת. לא שומעים כלום. כשהיא הייתה בבתים של אזרחים היא לפחות שמעה תזוזה ברחוב, וזה גרם לה להבין שקורה משהו.
"הבתים שבהם היא הייתה היו של אזרחים עם ילדים. והילדים האלה קיללו אותה, ירקו עליה ואיימו עליה. אנחנו נצטרך להתמודד עם הילדים האלה שיגדלו להיות מחבלים. אנחנו נצטרך להתמודד איתם כל החיים, אין מה לעשות. אנחנו במזרח התיכון, ואנחנו נצטרך להתמודד עם כולם".
מה הן אכלו? איך שמרו על היגיינה?
"היו תקופות של שתי ארוחות ביום, והיו תקופות שבמשך ימים לא היה בכלל מה לאכול. היו תקופות שהן אכלו אוכל של חמורים. היו עושים להן מזה פיתות כי לא היה קמח. ההיגיינה הייתה מינימלית. לירי כיבסה ולבשה את אותם תחתונים מ-7 באוקטובר. אנחנו נשים, אנחנו מבינות מה זה אומר. לא פשוט בכלל. הן חלו בהרבה מחלות".
איך הן העבירו את הזמן?
"עם הרבה מחשבות ודמיונות. היו הרבה משחקים אסוציאטיביים בינה לבין אגם, ולפעמים גם עם חטופים אחרים שאני לא יכולה לספר עליהם כרגע. לכל אחת הייתה מחברת יומן והן כתבו הרבה, אבל לא נתנו להן לקחת כלום מהשבי. הן גם שרו לעצמן. הן לקחו שירים והמציאו להם מילים".
נשאר הכעס על המדינה
ארייב, מנגד, דווקא העדיפה את השהייה במנהרות. היא נתנה להוריה הסבר הגיוני מאוד: שהייה מעל הקרקע בעזה בתקופה הזאת הייתה סכנת חיים. "היא העדיפה להיות למטה כי למעלה כל הזמן הפגיזו", אומר אלברט ארייב. "היו ימים שהעבירו אותן ממקום למקום כשבתים קורסים מימין ומשמאל, והרסיסים עפו עליהן. היא אמרה לי שהיא רק רצתה להיות במקום מוגן. אפילו אם זה במנהרה. לא היה אכפת לה, העיקר לחיות".
באילו תנאים היא שהתה?
"הן התקלחו רק עם מים קרים ובאמצעות משפך. גם לה לא היו בגדים תחתונים להחלפה, אבל היא ביקשה מברשת שיניים ונתנו לה. חשמל לא היה בשום שלב. היו ימים שלמים שבהם היא לא יצאה מהמיטה לשנייה. הן יכלו לעבור ממקום למקום, אבל לפעמים הן שהו חודש בחדר בלי לצאת ממנו".
איך היה האוכל?
"כלשונה, 'לא טעים'. אבל היא הכריחה את עצמה לאכול. היא אכלה מה שאכלו המחבלים. לפעמים בתקופות קשות הם היו נותנים להן את האוכל שלהם".
קרינה שהתה יותר משנה עם דניאלה גלבוע. איך הן העבירו את הזמן?
"חזרה לי ילדה דוברת ערבית. זה מטורף. היא מפרשת לנו שידורים של אל-ג'זירה. גם להן הייתה מחברת אז הן כתבו שירים. הן מאותו מחזור שהגיע לנחל עוז, והן שירתו תשעה חודשים באותו בסיס. בעצם הן היו שתי התצפיתניות שידעו באמת מה קורה באותו בוקר. כשקרינה התקשרה אלינו, היא אמרה פשוט 'התחילה מלחמה. אבא, אל תבואו לפה'. ככה היא נפרדה מאיתנו.
"הן היו שלוש חברות הכי טובות: קרינה, דניאלה ואביב חג'ג', שנרצחה במיגונית מול העיניים שלהן. שלושתן הגיעו למוצב ביחד, שלושתן ישבו בחמ"ל כל הזמן ביחד והיו קשורות אחת לשנייה מאוד. אז כן, היה להן יותר קל יחד. עדיין, את יודעת, כל אחת עם הדעה שלה, היו ויכוחים בשבי, אבל הן ידעו שהן צריכות לשרוד ביחד".
יוני לוי: "נעמה הייתה בשבי עם חטופות אחרות, ולפרקים עם חלק מהתצפיתניות. עשו שם לא מעט מעברים, שינויים, פיצולים וחיבורים לאורך התקופה. מתקופת השבי יש לה בעיקר כעס על המדינה. היא מרגישה שניסו להרוג אותה כי הפציצו את הבתים שהיא הייתה בהם. באחד המקרים ברגע האחרון הן ברחו, הקיר נפל והיא נפצעה. יש לה סיפורים קשים. הפחד הכי גדול שלה היה מההפצצות שלנו".
והיחס מהשובים?
שירה אלבג: "לירי קוראת אנשים וסיטואציות חברתיות. ברגע שחטפו אותה היא הבינה: זה המצב שלי כרגע, אני בעזה, ובעזה צריך לשרוד כמו עזתי. והיא ידעה להתמודד איתם, לא להתנגח איתם. לא אגיד 'להיות חברה שלהם', אבל לדעת להסתדר איתם. לא במלחמה אלא לשחק את המשחק. לשמחתה זה עבד. זה עלה מעל כל הציפיות שלנו. כמה שאנחנו מכירים את הילדה שלנו, זה באמת הפתיע גם אותנו. לצד זה, המחבלים ישנו איתן בחדר כל הזמן וצפו בהן 7/24. כל הזמן יש חשש לחיים, כי כל דבר קטן, אפילו מילה לא במקום או שהמחבל קם הפוך ובא לו להתעמר - היחס היה משתנה לחלוטין".
אלברט ארייב: "השובים סיפרו לבנות למה הם עשו את 7 באוקטובר. הם הסבירו שזה בגלל המצור על עזה, בגלל שלא נכנס להם אוכל ולא הייתה אספקת מים, כי היו עוצרים את החשמל לסירוגין. ממש שיתפו אותן. המחבלים היו גם כעוסים וגם רגישים, אז קרינה שמרה מהם דיסטנס ולא נכנסה לוויכוחים לגבי מה נכון ומה לא.
"היא ראתה בעצמה מה קורה כשישראל מפגיזה. היא מאוד כועסת על זה שלא הוציאו את האנשים, כולל אותה, לפני שהתחילו להפגיז. המלחמה בעצם התחילה מיד. ברור לה מי האויב, היא מבינה שחמאס זה גוף טרור שעשה את 7 באוקטובר, אבל היא גם מאוד כועסת על ישראל כי היא חוותה את המלחמה על בשרה. היא הייתה בצד המופגז גם בעזה, וגם ב-7 באוקטובר - בצד שהותקף וננטש".
לפעמים הן עדיין בשבי
גם עכשיו, כשהן בטוחות בבית, עטופות באנשים שאוהבים אותן, השבי מתגנב מדי פעם. מראות כמו השחרור של אוהד בן עמי, אלי שרעבי ואור לוי, בשבת האחרונה, מחזירים אותן ברגע מהספה בבית של ההורים אל רצועת עזה.
אלברט ארייב: "קרינה מספרת שכל השבי היו המון הפגזות והפצצות של מטוסים. גם היום היא סוגרת את האוזניים כשמעל הבית עובר מסוק או מטוס. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן".
יוני לוי: "היינו בבית ורכב חולף עשה איזה רעש, משהו שאנחנו בכלל לא שמנו לב אליו, והיא נבהלה נורא. היא צפתה בקטנה בשחרור בשבת, ואת רואה שזה ישר מטלטל אותה. היא לא מבינה מה זה אומר - תהיה עוד פעימה, לא תהיה עוד פעימה. אנחנו לא מצליחים להסביר לה מה זה אומר בכלל - 'הומניטרי', ורק אחר כך זה הצעירים והחיילים. היא אומרת כל הזמן: 'כולם צריכים לצאת משם, מה אתם לא מבינים?'. גם ברמה האישית, תהליך השיקום שלה לא יכול להתחיל בלי שהאירוע זה יסתיים וכולם יחזרו".
שירה אלבג: "לירי אמרה ישר אחרי שהיא יצאה: 'אנחנו היינו בגיהינום, והבנים בגיהינום יותר גרוע'. אנחנו רואים עכשיו את הבנות והן נראות חזקות, כאילו בסדר, והן צוחקות, אבל כלום לא בסדר. כלום לא בסדר. צריכים להבין את זה. צריכים להוציא את כולם דחוף כדי שהם יהיו קרוב לבסדר. אין איזה מרשם לשיקום שלהן, ואנחנו גם עוד לא יודעים איך לגעת בזה. אף אחד במדינה לא יודע. גם המטפלים עצמם. כולם לומדים, גם אנחנו וגם לירי".
היא צפתה בשחרור בשבת?
"אני לא הסתכלתי על הטלוויזיה. הסתכלתי רק על לירי, וכשראיתי את התגובה שלה, מהר מאוד קראתי לה ואמרתי 'תכבו'. ראיתי שזה לא עושה לה טוב. היא קפאה. כל דבר כזה גורם להן לחזור אחורה. ראיתי שלמרות שהיא בבית, היא נמצאת בשבי באותו רגע.
"לירי סיפרה שלא פעם ולא פעמיים המחבלים אמרו להן 'כשאתם מאוחדים אנחנו מפחדים מכם. אתם כוח, אתם כוח'. הם חזרו על זה. את זה כולם צריכים לקחת - המנהיגים והעם. ב-15 חודשים האלה הבנתי שהעם מאוד מאוחד, אבל ההנהגה שלנו לא".
אלברט ארייב: "גם קרינה מאוד חושבת על החטופים שנשארו. היא אמרה 'הלב שלנו נחצה ל-255 חלקים'. כל אדם שלא חוזר מחסיר פעימה מהלב שלה. היא הייתה רק עם דניאלה כל השבי, אבל שמעה מאלה ששבו על שבויים אחרים, והיא יודעת כמה רוע הם עוברים".
אי אפשר להיות שמחים מכל הלב
יש להן, לתצפיתניות השבות, חלומות צנועים למדי בשלב זה: לקום בבוקר ולהכין לעצמך קפה. לאכול ארוחת בוקר בבית. לפתוח את ארון הבגדים שלך. לישון במיטה שלך. להתקלח במקלחת שלך. הדברים הטריוויאליים שנשללו מהן במשך 15 חודשים מסבים להן בשלב זה התרגשות גדולה.
שירה אלבג: "היום הכול בידיים שלה, וכל הדברים האלה עושים לה טוב. אפילו לשבת איתנו וסתם לצפות בטלוויזיה, לא שאנחנו מספיקים הרבה. אתמול היא עשתה קעקוע שהיא חלמה עליו בשבי וציירה אותו - בול של מכתב עם לבבות ומשפט שחיזק אותה כל השבי. תראי, אני אפילו לא זוכרת מהו".
יוני לוי: "בימים הראשונים של החזרה נעמה נורא רצתה ללכת לים. היא אמרה שעל זה היא חלמה תקופה ארוכה מתחת לאדמה. כבר בבית חולים היה איזה חלון, וכל אחר צהריים כשלא היו דברים אחרים לעשות היא הלכה לראות דרכו את השקיעה בים. אז כשהתאפשר מצאנו את הזמן ללכת לחצי שעה לים, לראות את האופק, לשמוע את הגלים. היא ואני מנסים לבדוק מתי אפשר יהיה לעשות איזה מרוץ של כמה קילומטרים יחד. ספורט זה משהו שהיא הייתה מחוברת אליו. אז אנחנו מחפשים את ההזדמנות הקרובה שהיא תחזור לעצמה, לגוף שלה".
אלברט ארייב: "לקרינה מחכה שיקום שנעבור איתה. היא נפצעה בראש ובגפיים התחתונות. הרגליים שלה מלאות רסיסים, וזה מקשה על עמידה ממושכת והליכה. גם בפנים יש לה רסיסים, אז ייקח זמן. חשוב לה להיראות טוב".
מה אפשר להגיד לבני המשפחות שעדיין מחכים?
שירה אלבג: "אני לפני שלושה שבועות הייתי במקום שלהם. לא משנה מה אני אגיד להם, הם במקום הכי נמוך. אבל אסור לאבד תקווה ואמונה. צריך להיאחז בזה. דברו אליהם, ברדיו ובטלוויזיה. אנחנו לא יודעים מי שומע. זה מחזק אותם. לירי לא שמעה אותנו אלא בני משפחות אחרות, ועדיין זה חיזק אותה. מעצם זה שפונים אליהם - הם לא מאבדים תקווה. אנחנו במלחמה להחזיר אותם. לירי אמנם בבית, אבל גם עבורי המלחמה הזאת לא תסתיים עד שאחרון החטופים חוזר".
אלבג לא מצליחה להתאפק ופורצת בבכי. "עדיין קשה לי", היא אומרת. "אני רואה את עידית, אמא של אלון אהל, ואני בוכה יחד איתה. לפני שנייה לירי הייתה שם. אי אפשר להיות שמחים מכל הלב. גם לירי לא שמחה מכל הלב כל עוד לא כולם יצאו החוצה".
אלישע בן קימון השתתף בהכנת הכתבה
