סמל א' הגיעה לסגור את השבת הראשונה שלה כתצפיתנית בבסיס רעים, שלושה ימים בלבד אחרי סיום הקורס. ב-7 באוקטובר היא התעוררה לקול פיצוצים עזים, ומצאה עצמה נמלטת למיגונית ללא טלפון וללא נעליים, בטוחה שבעוד דקות בודדות היא תחזור לישון. במשך לא פחות מ-12 שעות היא החזיקה את ידית הדלת של המיגונית יחד עם עוד חמש חיילות, בעוד ש-120 מחבלים חמושים בקלצ׳ניקובים משתוללים סביב הבסיס.
למרות הטראומה, היא חזרה לשרת וכיום אף מעבירה סיורים למשפיענים מהעולם באזור העוטף. אתמול (חמישי) קיבלה סמל א' בת ה-20 את אות ההצטיינות מנשיא המדינה על גבורתה ועל תרומתה להסברה הישראלית, לצד 119 חיילים וחיילות.
״לא בחרתי להיות תצפיתנית אבל כן רציתי את התפקיד״, סמל א׳ מספרת בשיחה עם ynet. ״התגייסתי ביולי 2023 זמן קצר אחרי סיום בית הספר, וקיבלתי את שיבוץ החלומות לעזה. את הקורס סיימתי ב-4 באוקטובר. אחרי קורס יש חופשת רגילה וכל הגזרות קיבלו כמה ימים של חופש, אבל בגזרת עזה אמרו שצריך להתחיל את החפיפה מיד כי היא חמה ממש וביקשו שאני אסגור שבת. ב-5 באוקטובר הגעתי לסגור שבת ראשונה. רק התחלתי ללמוד על הגזרה ועל המערכות ועדיין לא הכרתי אנשים, גם לא את הבסיס או את המיגוניות״.
בבוקר 7 באוקטובר, בשעה 6:29, סמל א׳ התעוררה מקולות פיצוצים עזים. בדומה לרבים, היא לא הבינה שמדובר במתקפה, עד שאחת החיילות הוותיקות דחקה בה לרוץ למיגונית. ״אני לא זוכרת ששמעתי ׳צבע אדום׳, אלא רק פיצוצים. חשבתי שזו סופת ברקים ורעמים, ואני מאוד אוהבת גשם אז נשארתי במיטה והסתכלתי על התקרה״, היא מתארת את הרגעים הדרמטיים.
״היו לידינו שתי מיגוניות, ובהחלטה של רגע רצתי לזו שבה היו רק חמש בנות. זה היה קריטי כי היה יותר אוויר לנשום. לא הבאתי איתי לא טלפון ולא נעליים כי לא חשבתי שזה רלוונטי לסיטואציה. חשבתי שתוך עשר דקות אני חוזרת לישון. אבל הפיצוצים לא הפסיקו, ואחת הבנות שהייתה כבר שנתיים בתפקיד אמרה שזה בחיים לא היה ככה. היא התקשרה לקצינה בחמ״ל, והקצינה אמרה שיש חדירה, אבל שהכול בסדר, שנישאר במיגונית ושזה תיכף יחלוף.
״כל הבנות היו בטלפונים, ואני הייתי בלי. שמעתי גלגלים ואמרתי, ׳יופי, חפ״ק מגיע להגן עלינו׳. בדיעבד אלה היו 120 מחבלים על אופנועים. שמענו יריות, רק יצאתי מהקורס והייתי אחרי מטווחים, ידעתי לזהות שאלה לא יריות של אמ-16, אלא של קלצ׳ניקובים״
״כל הבנות היו בטלפונים, ואני הייתי בלי, אז הסתכלתי החוצה וניסיתי לראות את הפיצוצים. שמעתי קול של גלגלים ואמרתי, ׳יופי, זה בטח חפ״ק שמגיע כדי להגן עלינו׳. בדיעבד אלה היו 120 מחבלים על אופנועים. התחלנו לשמוע יריות, רק יצאתי מהקורס והייתי אחרי מטווחים, אז ידעתי לזהות שאלה לא יריות של אמ-16, אלא של קלצ׳ניקוב, זה נשמע כמו שתי יריות בבת-אחת. זה היה ממש מפחיד, והתחלנו לשמוע קריאות של ׳אללה אכבר׳, ויריות מתקרבות, ובאותו רגע הבנות שהיו עם טלפון דיברו עם ההורים ואמרו מילות פרידה, בכו והיו ממש בלחץ.
״אמרתי שאני חייבת לעשות משהו כדי לעזור להישרדות שלי, אז החזקתי את הדלת רוב הזמן. כמה בנות קפאו והייתה מישהי שהיה לה התקף אלרגיה והיא לא הפסיקה להשתעל. כעסנו עליה כי פחדנו שיחשפו אותנו בגללה. זה הפסיק והיא ופשוט נרדמה״.
נאומו של נשיא המדינה בטקס מצטייני הנשיא לשנת 2025
(צילום: דוברות בית הנשיא)
״כל הזמן הזה חשבתי שזה הסוף שלי״, היא מתארת את הרגעים הקשים. ״עבר לי בראש שאני צעירה מדי, שרק הגעתי ולמדתי על פשיטה, וזה לא אמור להיות ככה. צבטתי את עצמי וחשבתי שאין סיכוי שזה אמיתי. הבנות שהיו איתי הסתירו ממני את כל הפושים שהם קיבלו בטלפונים, שחמאס השתלט על אוגדת עזה, כדי שאוכל להיות יותר מפוקסת ואמשיך להחזיק את דלת המיגונית. התקשרתי להורים שלי מטלפון של אחת הבנות ואמרתי לאבא שלי שאני שומעת הרבה מחבלים, אבל הוא לא הבין את המצב. היו גם מילות פרידה. היינו בטוחות שאלה הרגעים האחרונים שלנו כי הבומים לא הפסיקו, והצעקות בערבית רק התקרבו. אחת הבנות אמרה, ׳יש גם חטופים׳. היינו בטוחות שאנחנו עומדות למות ובאיזשהו שלב השלמתי עם זה, אמרתי שאם יתפסו אותי אז אני אברח כדי שיירו בי, העיקר לא להיחטף. אמרתי לעצמי אני אעשה הכול כדי למות״.
למזלה, המחבלים פספסו את המיגונית שבה הייתה, וכעבור 12 שעות, שברובן החזיקה את דלת המיגונית, הגיעו לחלץ אותן: ״היינו בלי נשק, הלוחמים היו בשוק שלא קרה לנו כלום״.
״היינו בטוחות שאלה הרגעים האחרונים, הבומים לא הפסיקו והצעקות בערבית התקרבו. מישהי אמרה, ׳יש גם חטופים׳. היינו בטוחות שאנחנו עומדות למות. השלמתי עם זה, אמרתי שאם יתפסו אותי אז אני אברח כדי שיירו בי, העיקר לא להיחטף, שאעשה הכול כדי למות״
אחרי הטראומה, סמל א׳ הוחזרה לביתה, אך כעבור תקופה, כשהבינה מה עברו התצפיתניות מנחל עוז, היא הרגישה שהיא חייבת לחזור ולשרת בתפקיד: ״בנות שעברו איתי את הקורס נרצחו וגם נחטפו. הבנתי שלהישאר בבית לא טוב לי, לא טובה לי התחושה שהן עברו גיהנום ואני בבית. זה נראה לי מטורף. חזרתי וזה היה בשבילי להסתכל לטראומה בעיניים ולא להתחמק ממנה. זו הרגשה מטורפת, להיות משמעותית בשביל הלוחמים״.
לפני כמעט שנה עברה סמל א׳ לתפקיד במדור אח״מים בדו״צ, במסגרתו היא מעבירה סיורים באזור העוטף ובנחל עוז: ״אני מראה את שעברנו לאנשים בעלי השפעה, שיש להם דרך להראות את זה לעולם, וזה מרגיש משמעותי. הסיורים, ולספר את מה שעברתי, זה מרפא אותי. זה גם החזיר לי לזיכרון חלקים מהסיפור ששכחתי בגלל הטראומה״.
״משמח ומרגש לקבל את אות מצטיינת הנשיא״, היא אומרת. ״אני רואה את כל המצטיינים סביבי, יש להם סיפורים מטורפים, ולהיות חלק מהם זו תחושה מדהימה. בקורס תצפיתניות לא הייתי מצטיינת ופתאום לקבל את זה פה על העבודה שלי, על זה שהמשכתי בצבא ושאני עושה משהו משמעותי - מרגיש ממש טוב, בעיקר השנה כשיש כל כך הרבה גיבורים וסיפורי גבורה״.
