עשר שנים וחצי חיכתה אגרנש מנגיסטו לרגע הזה. עשר שנים וחצי של שתיקה כפויה, של המתנה אינסופית, של תקווה שנשחקת ומתחדשת. בשבת, סוף סוף, תחבק את בנה אברה. הממסד ביקש ממנה להיות בשקט, להמתין בסבלנות, לא להרים את קולה. "זה יעלה את המחיר", אמרו לה. כאילו יש מחיר כבד יותר מאם המחכה לבנה עשור שלם.
עינב צנגאוקר סירבה לשתוק. למעלה מ-500 ימים היא נאבקת על חייו של בנה מתן. כשאמרו לה "תני לממשלה לעבוד", היא ידעה - אם תשתוק היא עלולה לחכות עשור. המחאה שלה, היא אחת מאלו שהובילו לעסקה הנוכחית.
סיפור שתי האמהות האלה הוא סיפור החברה הישראלית כולה, סיפורה של המלחמה הזו שחשפה דור חדש של מנהיגות נשית. בזמן שאולפני החדשות, מוצפים ב"מומחים" - אותם גברים ביטחוניסטים ולשעברים שמבלבלים את המוח בניתוחים אינסופיים – בשם הייצוג שאף פעם הוא לא מספיק הולם, מכניסים לצידם מדי פעם איזו אישה בתפקיד – "אמא של" או "בת של". מדי פעם גם "בת דודה".
עצרת זעקה לציון עשור לחטיפתו של אברה מנגיסטו בכיכר החטופים
אבל גם אנגרש מנגיסטו בשתיקתה הרועמת כמו גם מירב לשם גונן, שיר סיגל, יפעת קלדרון - לא הסכימו להיות רק "אמא של" או "בת של". הן הפכו למצפן המוסרי של החברה, למי שמזכירות לנו שערכי הערבות ההדדית הם הבסיס לקיומה של מדינת ישראל. שאין לנו תקומה בלי החזרת החטופים כולם.
אברה היה חטוף בעזה - כשהציבור כלל לא ידע על כך
במשך עשרה חודשים היה אברה, ישראלי צעיר, מתמודד נפש, חטוף בעזה, כשהציבור כלל לא ידע על כך. מאחורי מסך של צנזורה והשתקה, המשפחה נאלצה לשאת את כובד הכאב לבדה.
ערב לפני פרסום החטיפה בתקשורת הגיע לביתם אלוף-משנה במיל' ליאור לוטן, נציג ראש הממשלה לענייני שבויים. המשפחה זכתה סוף סוף לשוחח בטלפון עם נתניהו עצמו - אבל מיד אחרי השיחה הגיע המסר האמיתי מלוטן: או שיצביעו על חמאס כאשמים בלעדיים, או שיבקרו את הממשלה - אבל שידעו שהם "אחראים לתוצאות"
למרות שגם אברה הוא "הילד של כולנו", הוא נשאר בעיקר הילד של אגרנש. ממשלות ישראל כשלו פעם אחר במו"מ להשבתו ולהשבת הישאם א-סייד - שני מתמודדי נפש. רק הטראומה הלאומית של השבעה באוקטובר וחטיפות 251 האזרחים מביתם פתחו מחדש את האפשרות להשבתם
למשפחה הועבר מסר ברור: שתיקה היא המחיר שעליהם לשלם תמורת התקווה לראות את בנם שוב. באותו יום שוב הופקרה משפחת מנגיסטו לבדה מול מערכת שדרשה ממנה להיות "שקטה ואחראית" - כאילו יש דבר אחראי יותר מאם הנלחמת על חיי בנה.
למרות שגם אברה הוא "הילד של כולנו", הוא נשאר בעיקר הילד של אגרנש. ממשלות ישראל כשלו פעם אחר במו"מ להשבתו ולהשבת הישאם א-סייד - שני מתמודדי נפש שאיתרע מזלם להיות מהעדות ה"לא נכונות". רק הטראומה הלאומית של השבעה באוקטובר וחטיפות 251 האזרחים מביתם פתחו מחדש את האפשרות להשבתם.
כשאברה מנגיסטו יחזור הביתה בשבת, זה לא יהיה רק ניצחון של אמו אגרנש. זה ניצחון של כל הנשים שסירבו לשתוק, שהעזו להרים קול, שהזכירו לנו שחיי אדם - כל אדם - הם ערך עליון. זה ניצחון של החברה הישראלית כולה, שמקדשת את החיים. שלא מוכנה להישאר אדישה מול הנהגה שלא התעוררה בזמן בבוקר השבעה באוקטובר וניכר שגם מאז עוד לא הבינה שכל תפקידה הוא להחזיר ביטחון לאזרחי ישראל, ושהביטחון הזה יתחיל בראש ובראשונה בהחזרת כל החטופים והחטופות.
ניצן כהנאכשאגרנש תחבק את בנה, היא תחבק אותו גם בשם כל האמהות שעדיין מחכות. והקול שלה, שהושתק כל כך הרבה שנים, יצטרף סוף סוף למקהלה האדירה של קולות האמהות. קולות שמזכירים לנו מי אנחנו באמת - חברה שלא מפקירה את ילדיה. ואחרי אגרנש, החברה הזו חייבת להשיב הביתה גם את מתן של עינב.
עו"ד ניצן כהנא היא מומחית לקידום מדיניות חברתית
