אחרי יותר מ-3,800 ימים בשבי חמאס בעזה, אברה מנגיסטו צפוי להשתחרר ולשוב לישראל בשבת הקרובה, לצד הישאם א-סייד, עומר שם טוב, טל שהם, אליה כהן ועומר ונקרט. אבי ילאו, בין מובילי המאבק להשבתו המכהן גם כיו״ר מפלגת צדק, פעיל ויזם חברתי, מספר היום (חמישי) ל-ynet על התחושות המעורבות, על תחילתו של המאבק ועל החלומות שהוא חולם עבור אברה: ״הלוואי שיתחתן, שיהיה אבא. שיצליח לבנות את עצמו מתוך הטרגדיה״.
מציינים את יום הולדתו של אברה, אוגוסט 2024
״הרגע הזה, שבו נאמר לנו שאברה חוזר בשבת, היה מורכב ומטלטל. מצד אחד, ההתרגשות כל כך גדולה, זה דבר מדהים. מצד שני, אי-אפשר שלא לשאול – זה באמת קורה? זה יקרה? הרי זה רגע שמגיע אחרי כל כך הרבה שנים של מאבק, של ניסיון להשאיר את המקרה בתודעה הציבורית, לדבר עליו עוד ועוד, להזכיר שהוא חי״, אומר ילאו. ״עד הרגע האחרון, כשנראה אותו, יש חשש שחלילה זה לא יקרה. ההורים של אברה למשל לא רוצים להתראיין עדיין, לא רוצים לדבר, הם מפחדים להתאכזב״.
אברה, שנולד באתיופיה, הגיע לישראל כשהיה בן חמש עם הוריו, אחיו ואחיותיו. ״בדירת חדר בשכונת עתיקות באשקלון״, כפי שילאו מתאר, הם התגוררו יחד – 11 נפשות. ״זו משפחה שחוותה כל כך הרבה קשיים ומצוקות, סביבתיות, כלכליות. משפחה שקופה, זה לא שיש לה קשרים לתקשורת, לפוליטיקאים. אהוד אולמרט אמר, יועז הנדל כתב את זה - אם היו קוראים לו בשם אחר, והוא היה נולד למשפחה אחרת, זה לא היה מתנהל ככה. כבר מזמן היו מביאים אותו הביתה״, הוא אומר.
״אברה ייצג את האחרות, את השוני, במובן הכי רחב ומלא. בן לקהילה האתיופית, מתמודד נפש, בן למשפחה שחיה בדרום. לא מישהו שהציבור הרחב יכול להזדהות איתו, או לדמיין אותו בתור הילד שלו. אברה הוא החצר האחורית של כל הדברים הלא טובים שקורים בישראל. במשך המון זמן הוא לא עניין אף אחד״.
4 צפייה בגלריה
החטופים שצפויים להשתחרר מהשבי, בהם מנגיסטו
(צילום: REUTERS/Hannah McKay, תומר שונם הלוי)
ואז הגיע 7 באוקטובר?
״ואז הגיע 7 באוקטובר, אסון שלא ידענו מעולם, טרגדיה בלתי נתפסת. אבל לצד זה, הייתה הבנה מהירה שמדובר גם בהזדמנות להחזיר את אברה הביתה. בסוף, מדינת ישראל לא הביעה נכונות להחזיר אותו במהלך השנים, ולא פעלה למען זה. אני די משוכנע שהוא לעולם לא היה חוזר אלמלא העסקה.
״קודם לכן, נתקלנו פעם אחר פעם באטימות. ברגע הכי קשה של משפחת מנגיסטו, במקום לבוא להיות ולהסביר, להיות ולחבק, החברה הישראלית כשלה. במבחן אברה החברה הישראלית נכשלה. כל הערכים – ואהבת לרעך כמוך, אין מצווה גדולה כפדיון שבויים – שום דבר מזה לא התקיים כשמדובר באברה״.
גם עכשיו, אחרי הודעת השחרור, חלק מהתגובות היו קשות.
״נוראיות ומפלצתיות. יש איזו תחושה שהשתחרר רסן, ואין עכבות ואין חמלה. זו רשעות, נבזיות. אני לא מאמין שאנשים כותבים דברים כאלה נוראים. בסדר, אל תחגגו ואל תשמחו בשמחת ההורים, שיותר מעשור בוכים ולא ישנים ורק מבקשים את הכי יקר שיש להם, את הבן שלהם בחזרה, אבל אל תגידו דברי רשעות. במקום לקבל אותו בשמחה, לחבק אותו, להראות לו שהוא חלק וטוב שהוא חוזר הביתה – אנשים כותבים במפלצתיות ורוע. התגובות מלמדות עד כמה החברה הישראלית הפכה להיות מקום רע. זו חציית כל גבול, כל נורמה, אין נורמות. הכול מפורק״.
ההתייחסות היא בעיקר להיותו מתמודד נפש ש״חצה את הגבול מרצונו״?
״תראי, אברה היה ילד שמח, כמו כולם. חייכן, צוחק, מבלה עם חברים. בגיל 20 וקצת, אחיו הקרוב מיכאל, שהיה עבורו המודל, אורים ותומים, נפטר בנסיבות טרגיות. הוא איבד את הדמות הכי משמעותית בחיים שלו, והוא לא קיבל שום עזרה או טיפול או תמיכה בשכול. פתאום הוא הפך לאדם אחרי, ממישהו עם תחביבים וקשרים עם אנשים הוא הפך למתמודד, הוא חיפש את עצמו. נע ונד, תלוש. מישהו מעלה על דעתו שהוא עשה את זה מרצונו החופשי? שהוא היה אחראי למעשיו? הוא נשכח. הוא הופקר, כמה וכמה פעמים. אם הוא היה גר בבלי, רמת אפעל או מרחביה, אולי הוא היה מקבל טיפול שהיה עוזר לו באבל״.
כשילאו מדבר על הפקרה, הוא חוזר לאירוע חציית הגבול עצמו, וזועם על כך שהוא היה צריך להימנע. ״רואים בסרטונים שהוא לא יודע איפה הוא נמצא בכלל, מסתובב, לא יודע אם לחצות. זה קרה חודשיים אחרי צוק איתן, כשכל הגזרה הזו מתוצפתת, מאובטחת מכל כיוון ברמות הכי גבוהות שיש. איך לא ניסיתם למנוע את זה? לאחרונה, כש-20 חבר׳ה חצו, לא החזירו אותם? אמרו ׳בעיה שלהם?׳ - אז על אחת כמה וכמה שמדובר במתמודד נפש.
״החברה הישראלית צריכה להתחיל להתייחס לנושא הזה של התמודדויות נפשיות, כולנו עדים עכשיו למצבם של אנשים ששרדו את הטבח, בנובה ובעוטף ובכל אזורי המלחמה, אנשים שאפילו שלחו יד בנפשם בגלל טראומות שהם חוו. אפשר לגלות פה חמלה כחברה, אנחנו חייבים לעשות את זה״.
עכשיו כשהוא יחזור, הוא סוף-סוף יקבל את המעטפת הטיפולית.
״כן. לא נצטרך להיאבק על זה, התשתית מוכנה ותהיה לו מסגרת שתעזור לו. אני לא יודע באיזה מצב הוא יחזור, מה יעבור לו בראש, אם הוא זוכר מי הוא בכלל״.
אתה פעיל במאבק יותר מעשור, ובעצם עדיין לא הכרת אותו.
״אני מת לראות אותו. נחשפתי למקרה לראשונה כשקראתי באיזה בלוג באוקטובר 2014 שיש אזרח אתיופי מוחזק בעזה. זה הדהים אותי, אמרתי שזה לא יכול להיות. הרגשתי שאברה היה יכול להיות אחי הקטן, אפילו אתה, בתנאים מסוימים, יכול למצוא את עצמך בנקודה הזאת. זה יהיה מדהים. אני מקווה לראות אותו כבר במוצאי שבת״.
מה אתה רוצה עבורו? מה החלום?
״אני מקווה שהוא יקבל את התיקון שמגיע לו. שהוא יחזור לחייך ולשמוח. הלוואי שהוא יתחתן, ויהיה אבא, ויבנה את עצמו. מתוך הטרגדיה הזאת, שיקבל את החיות שלו אחרי כל כך הרבה שנים בסבל מתמשך. זה יהיה התיקון האמיתי. לראות אותו עומד על הרגליים, מרפא את הנפש הפצועה שלו, זה יהיה האושר הכי גדול עבורנו״.
