במאמרו אתמול, מציג פרופ' יובל אלבשן את נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק עמית כמי שמוביל את בית המשפט בגישה כוחנית וקיצונית. הוא מתאר קרע פנימי בקרב השופטים, מצביע על נאומו החריג של השופט יוסף אלרון ועל עימותים שנרשמו בדיון בהרכב מינוי ראש השב"כ בין השופטים שטיין וכנפי־שטייניץ, ועל התנגדות השופט סולברג לשיטת הסניוריטי (הוותק) לקביעת הרכבים - וטוען כי כל אלו משקפים אובדן אמון פנימי בבית המשפט.
במקום לעסוק בניתוח ענייני של עמדות והכרעות שיפוטיות, למשל בעניין הסניוריטי בהרכבים מורחבים שנועד דווקא למנוע פוליטיזציה, בוחר אלבשן לתרום להתקפות על נשיא בית המשפט העליון ולהציג קריקטורה פרסונלית שלו – כאילו מנהיגות שיפוטית בתקופה של סערה פוליטית היא כשלעצמה בעיה.
חילוקי דעות בין שופטים אינם כישלון מוסדי או מנהיגותי, אלא לב־לבה של עצמאות מחשבתית שיפוטית. בבית משפט עצמאי ובריא לא כולם מסכימים, ולא אמורים להסכים. נוכחותם של עימותים או חילוקי דעות מהותיים מעידה על מרחב דיון פתוח ולא על משבר. המגוון הזה הוא שמאפשר לבית המשפט להישאר גוף חי, מורכב, בלתי תלוי, ולא מקהלה מתוזמרת. זה לא סימן למשבר, אלא לעקרון הפלורליזם השיפוטי.
אלבשן מקדיש פסקה רחבה לנאומו של השופט אלרון בלי להזכיר שבניגוד לכל שופטי העליון לדורותיהם, הוא היחיד שהציג את מועמדותו לתפקיד נשיא העליון בניגוד לעקרון הסניוריטי אל מול השופט עמית, ותיק השופטים שגם נבחר באופן חוקי לתפקיד זה, בתהליך שאמור להיות נקי מהשפעה פוליטית.
הטענה כי פסילה על חודו של קול אחד היא עדות לקיצוניות שיפוטית – מופרכת. כמעט בכל שיטה משפטית שבה נהוג עקרון ההכרעה, כולל בבית המשפט העליון האמריקאי, מתקבלות הכרעות ברוב דחוק
ההתייחסות לביטול השפיטות וזכות העמידה פשוט שגוייה עובדתית - זכות העמידה והשפיטות הן דוקטרינות פרי יצירת השפיטה שגם צומצמו, עוד משנות ה־80, על ידי בית המשפט אך לא בוטלו (ומה הקשר של הנשיא עמית לצמצומן?). הוא תוהה "כיצד פסילת חוק יסוד (!) נעשתה על חודו של קול כשבעבר אפילו פסילת חוק רגיל לא היתה מסתפקת בכך". ראשית, חוקים רגילים נפסלים ונפסלו גם על חודו של קול. זו, שוב, עדות, לפלורליזם וגיוון הדעות בבית המשפט. שנית, הטענה כי פסילה על חודו של קול אחד היא עדות לקיצוניות שיפוטית – מופרכת. כמעט בכל שיטה משפטית שבה נהוג עקרון ההכרעה, כולל בבית המשפט העליון האמריקאי, מתקבלות הכרעות ברוב דחוק. האם כל פסק דין ברוב דחוק, בארה"ב או בקנדה, הוא סימן למשבר? ממש לא. המבחן אינו הרוב, אלא איכות הנימוק המשפטי. במקרה המדובר, בית המשפט לא פסל חוק יסוד בקלות דעת, אלא בצדק, ומתוך הכרה בכך שכלי יסודי של הדמוקרטיה הישראלית מצוי בסכנה.
אלבשן מציע לעמית ללמוד מג'ון רוברטס, נשיא בית המשפט העליון האמריקאי, שמקפיד לכאורה על מתינות והסכמות רחבות. הקבלה זו מחטיאה את ההקשר. רוברטס פועל במערכת חוקתית שונה לחלוטין, וגם בבית המשפט העליון האמריקאי - שאליו מתייחס אלבשן בהערצה - ניטשות מחלוקות בין שופטים שמרנים וליברלים, ואמון הציבור האמריקאי בו מצוי בשפל היסטורי.
בינואר 2023 בכיר בקואליציה אמר לי: "השופט עמית יהיה נשיא בית המשפט על גופתנו". מה רוצים ממנו, תהיתי
בינואר 2023 בכיר בקואליציה אמר לי: "השופט עמית יהיה נשיא בית המשפט על גופתנו". מה רוצים ממנו, תהיתי. הרי מדובר בשופט מקצועי, מתון ובטח שלא אקטיביסט כפי שמציירים אותו. ההסבר הוא ש"סיכול" של נשיאי בתי משפט עליונים וחוקתיים הוא השלב הראשון בהשתלטות פוליטית ומהלכי פוליטיזציה נגד עצמאות שיפוטית. בהונגריה ובפולין דאגו אורבן וקצ׳ינסקי להיפטר מהנשיאים המכהנים, שהעזו לצאת נגד הרפורמות במערכת המשפט, במסעם לשליטה בבתי המשפט.
פרופסור יניב רוזנאי צילום: גלעד קוולרצי'קהנשיא עמית מצוי תחת התקפה פוליטית נבזית וחסרת תקדים. אפשר וצריך לבקר עניינית החלטות שלו, אך יש לחזק אותו. החלטותיו אינן ביטוי לכוחנות אלא לאחריות שיפוטית נדרשת בעת משבר חוקתי חריף.
פרופ' יניב רוזנאי הוא סגן הדיקן בבית ספר הארי רדזינר למשפטים, ומנהל אקדמי משותף של מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים, אוניברסיטת רייכמן
