חשיפתו של נטעאל בנדל ב”ידיעות אחרונות” על דרישת המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נעם סולברג, מנשיאו יצחק עמית לא להמשיך עם הרכב הסניורטי בעתירות החשובות, בו לעמית יש רוב, מצטרפת לנאום שופט העליון יוסף אלרון באילת ולמתח שהתגלה בין השופטים שטיין וכנפי-שטייניץ לנשיא עמית בדיון בעניין מינוי ראש שב"כ, ומציפה אל פני השטח את שנלחש במסדרונות המשפטיים כבר זמן מה: עמית בקיצוניותו ובכוחניותו מאבד את עמיתיו. עד כדי כך שהם חשים חובה לדברר החוצה את ביקורתם כדי להציל את המבצר.
למרבה הצער חלפו הימים שבהם שופטים דיברו לציבור רק באמצעות פסקי דינם. היום השופטים בדימוס מפטפטים עצמם תחת כל מגאפון רענן, אך שופטים מכהנים עדיין נמנעים מכך. לכן נאום אלרון היה כה חריג. במילים חריפות הוא הזהיר שהכוחניות והקיצוניות של העליון, שהביאו להרחבת סמכויותיו, מסוכנות. אלרון תיאר כיצד ביטול “השפיטות” (סוגיות שבג”ץ אינו יכול לשפוט בהן) ו”זכות העמידה” כמעט לחלוטין הפכו את המשפט החוקתי לכוחני כך ש”כל תוצאה מתפרשת כ’ניצחון’ או ‘הפסד’. פשרה אינה נתפשת כדבר מבורך, אלא כ’התקפלות’. כל צד מבקש להכניע את יריבו ולכפות עליו את עמדתו”. הוא תהה איך פסילת חוק יסוד (!) נעשתה על חודו של קול כשבעבר אפילו פסילת חוק רגיל לא הייתה מסתפקת בכך וזאת למרות שהייתה “דרך אמצע, מדודה ושקולה. דרך שיסודותיה המשפטיים איתנים הרבה יותר”.
בדיון בשבוע שעבר ראינו כיצד השופטים שטיין וכנפי-שטייניץ מחליפים מהלומות מילוליות עם הנשיא עמית בדיוק בנושאים אלה וכעת נחשפו השיחות הקשות שניהל סולברג בדרישה להרחיב את ההרכבים, כשהמשמעות ברורה: אובדן הרוב הדחוק של ההיפר-אקטיביסטים (שעליהם ממש במקרה נכתב בדעת הרוב של שופטי העליון האמריקני השבוע ש”השופטים ההיפר אקטיביים צועקים כל הזמן שהם יצילו אותנו משרירות הלב של השלטון ושל הרשות המבצעת, אבל הם דורשים שנהיה נתונים לשרירות ליבם וגחמותיהם של שופטים ובתי המשפט”.)
נשיא העליון אינו ראש השופטים אלא ראשון בין שווים. הוא חייב כל העת להביט גם קדימה אל החברה שהוא מבקש לשפוט, וגם אחורה אל השופטים שהוא מקווה להוביל
נשיא העליון אינו ראש השופטים אלא ראשון בין שווים. הוא חייב כל העת להביט גם קדימה אל החברה שהוא מבקש לשפוט, וגם אחורה אל השופטים שהוא מקווה להוביל. זו אמנות עדינה ומורכבת מאוד. מומלץ לנשיא עמית ללמוד מעמיתו האמריקאי, הנשיא ג'ון רוברטס, שלמרות שמרנותו המובהקת, מנסה כמעט תמיד להשיג רוב מורחב גם במחיר ביקורת מ"הבייס" שלו. בזכות מאמצים אלה, רוברטס הצליח לשמור על ספינת המשפט יציבה על פני מי מחלוקת סוערים בארה"ב – לא פחות מאלה שאצלנו – כשהפך עצמו ללשון מאזניים, זה ששומר על בית המשפט שלא יתפוס עמדה קיצונית מדי ולא ייתפס בציבור כחלק מהפוליטיקה היומיומית, אלא זה שישמור על תדמית נשגבת יותר. בזכות זאת הוא יכול היה לעמוד מול הציבור ולהבטיח ש”אין לנו מחנות, אנחנו לא משרתים מפלגה אחת או אינטרס אחד. אנחנו משרתים אומה אחת”.
לתשומת לב מי שכשלימד שופטים אחרים אמר ש"גם כשהשופט יושב לבדו בלשכה, הוא מלווה בקולות חבריו לכס השיפוט, בעבר ובהווה".
פורסם לראשונה: 00:07, 06.07.25
