מאז אמצע החודש שעבר, אז שוחררו מהשבי 20 החטופים החיים, ישראל נכנסה לתקופה מטלטלת כשמצד אחד אינספור חיבוקים ודמעות של התרגשות ושמחה על אלו ששבו בחיים, ובמקביל - לוויות, עצב וימים מלאי אכזבות ופחד עמוק להישאר אחרונים ולהישכח. עם השבתו לקבורה בישראל אמש (ראשון) של סגן הדר גולדין ז"ל, נותרו ברצועת עזה ארבעה חטופים חללים: רס"ל רן גואילי, מני גודארד, דרור אור וסונטיסק רינטאלק.
6 צפייה בגלריה
ארבעת החטופים שנותרו בעזה. מימין: דרור אור, מני גודארד, סונטיסק רינטאלק ורס"ל רן גואילי
(צילום: דוברות המשטרה, באדיבות המשפחה, Blue Ribbons)
6 צפייה בגלריה
מימין: בר גודארד, אלעד אור ושירה גואילי. "הפחד להישאר מאחור מלווה את המחשבות כל הזמן"
(צילום: דנה רעני)
המשפחות מחזיקות באותה התקווה: שהמדינה והציבור לא יפסיקו ללוות אותן, ושלא יאפשרו שהנושא יימחק וייעלם מהשיח הציבורי וגם לא מהאג'נדה הפוליטית. "עד שזה לא נגמר זה לא נגמר", אומר אלעד אור, אחיו של החלל החטוף דרור.
"הרגשות מעורבים - ויש פחד"
בחודש האחרון אלעד חי בין קצוות רגשיים. "כל החודש האחרון, גם היום, הרגשות מעורבים", הוא משתף. "אי-אפשר לתאר את ההתרגשות שכל אחד הרגיש בעצרת במוצאי שבת כשהוא ראה את החטופים שחזרו. ולהבדיל, לראות את ההלוויה של איתי חן, ולהתכונן להלוויה של ליאור רודאיף. הדברים מתקדמים, והשמחה עבור האחרים היא אמיתית. אבל לצד זה יש פחד להיות אחרון. להישכח".
אלעד מוסיף ומדגיש שהמשימה רחוקה מסיום: "המשימה לא מושלמת עד החזרת דרור, ורן גואילי, ומני גודארד, וסונטיסק. אנחנו מבקשים מהציבור להמשיך ולהחזיק את זה איתנו". לדבריו, הוא נחשף למידע שלפיו החילוץ של חלק מהחטופים שנותרו עדיין בעזה ידרוש מבצע לוגיסטי הנדסי מורכב, שצה"ל כבר מתכונן אליו: "אנחנו צריכים עוד זמן".
אלעד מדבר בכאב גם על השיח הציבורי בנושא החטופים והמאבק להשבתם: "ראינו פוסטים 'גולדין או לחזור להילחם'. זה עושה לי רע מאוד. הערבויות האמריקניות הן שהביאו את ההישגים בחודש האחרון. אנחנו בשארית כוחותינו, אבל החזקנו כל כך הרבה. מנסים לגייס עוד, לא יודע מאיפה".
מעבר לכאב האישי, נוצרו גם קשרים עמוקים בין המשפחות. "את משפחת גודארד אנחנו מכירים כל החיים", מספר אלעד, "איילת ומני גודארד חברים הכי טובים של ההורים שלי. משפחת גואילי בשותפות גורל איתנו. סיפור הגבורה של רן שלחם ונהרג, מבחינתי, להחזיר את מני או את רן זה כמו להחזיר את דרור".
"יש פחד שאולי אבא לא יחזור"
בר גודארד, בתו של מני, מדברת לאחר שליוותה את השיירה שקלטה את ארונו של הדר גולדין. "זה מרגיש כמו סערת רגשות", היא אומרת. "מצד אחד, כל אחד שחוזר זה חתיכה מהלב שלנו שחוזרת. אין לי איך לתאר כמה כל אחד מהחטופים שחזרו מכניס אוויר לריאות". אבל לצד האור, יש גם חושך: "הצד השני של המטבע זה פחד. פחד להישאר לבד. שנישכח מאחור. שאולי אבא לא יחזור. הכול מרגיש כל כך שברירי".
6 צפייה בגלריה
"אנחנו הפנים של השכול, מלשמים את המחיר הכי כבד". בר גודארד לצד אביה מני
(צילום: יריב כץ)
גם בר מספרת על חודש של טלטלה: "אחרי חודש של אכזבות מאוד גדולות שחווינו, וגם חודש של בשורות משמחות, אנחנו ממשיכים לשלם את המחיר הכי כבד. איבדנו את אמא שלנו. איבדנו את אבא שלנו. ואבא עוד לא חזר לפה. אנחנו הפנים של השכול הזה. במקרה הטוב, אם יהיה סוף, הוא יהיה סוף עצוב מאוד".
היא חוזרת לימים שלפני הטבח, שנחרטו בזיכרונה: "אבא של דרור ואלעד סיפר לי שב-5 באוקטובר הם ישבו אצל ההורים שלי עד אחת בלילה ושתו יין. הדאגות שהיו אז, כמה שונות הן ממה שיש היום".
על הקשר עם משפחת אור היא מספרת: "כל משפחת אור הם משפחה עבורי מהרגע שאני זוכרת את עצמי. גם הם איבדו את ההורים שלהם בבארי. גם אצלם הילדים מחכים לאבא שיחזור מעזה". על משפחת גואילי היא אומרת: "נפגשנו אצל גל הירש. הם נכנסו לי ללב. אני מתפללת שהכאב שלהם ייגמר כבר".
בר מתנצלת גם בפני משפחת גולדין, "על כל השנים שלא הייתי לצידם. לא הבנתי. אני מעריצה אותם ואני מרגישה שהעם הוכיח - 'עד החטוף האחרון' זו לא רק סיסמה".
"ידעתי שנהיה בין האחרונים"
שירה גואילי, אחותו של רן, מתארת מציאות קשה: "זה המצב הכי הזוי וצפוי בעולם. ידעתי שנהיה בין האחרונים, אבל לא ידעתי עד כמה". הפחד, היא אומרת, נמצא בכל רגע: "זה פחד להישאר מאחור שמלווה את המחשבות כל הזמן. כבר נגמרו לי המילים. חיים בחוסר אנרגיה", היא מוסיפה, "הרגיש לי פנימית שהוא יגיע מהאחרונים. כי לא יודעים עליו הרבה".
6 צפייה בגלריה
"מחמם את הלב שגם מי שחזרו, עדיין איתנו". שירה גואילי לצד אחיה רן
(צילום: יריב כץ, דוברות המשטרה)
גם שירה מתארת קשר חזק עם משפחות אור וגודארד: "אלו משפחות מקסימות. דיברנו על זה שצריך להתאחד. אבל כל יום הוא קריטי. כל יום אנחנו יכולים להישאר לבד במערכה". לצד הכאב יש גם חיבוק, מהמשפחות שקיבלו את סגירת המעגל: "משפחות השבים איתנו במאבק. לא עוזבים אותנו. זה מחמם את הלב שגם מי שחזרו, עדיין איתנו". ואז, בקלילות שמסתירה תהום ותקווה, היא מוסיפה: "שומרים את הטוב לסוף".
החשש מהלוויה עם תמונה
משפחתו של סונטיסק, תושב מחוז נונג קאי בתאילנד, מספרת כי היה "עמוד התווך של משק הבית". הוא הגיע לישראל ב-2017 יחד עם חברים, במטרה לעבוד בחקלאות ולסייע להוריו הקשישים. ב-7 באוקטובר הוא נרצח במטע סמוך לקיבוץ בארי ונחטף, בן 43 היה במותו.
בתאילנד דווח כי סונטיסק הותיר אחריו אח בכור, וכי הוא היה גרוש ללא ילדים. דודתו סיפרה כי עד חטיפתו שמר על קשר קבוע עם משפחתו בזמן שעבד בישראל. לפי הדיווחים בתאילנד, לאחר הבשורה הקשה על חטיפתו אושפזה אימו, אורְן, בבית חולים. בחודש מאי 2024 עודכנו ההורים כי בנם נרצח באותה שבת ארורה. "אני השלמתי עם זה כבר במידה מסוימת, אבל אשתי היתה בדמעות", סיפר האב ת'ונג-מה בריאיון.
לאחר אותה בשורה, קרא האב לחמאס לשחרר את שאר החטופים והסביר כי העובדים שהגיעו מתאילנד ונחטפו מהעוטף "חיפשו עבודה מחוץ למדינה כדי להימלט מעוני ובתקווה לחיים טובים יותר". הוא הוסיף כי רק בנו הבכור נותר לצדו כדי לטפל בו. ההורים סיפרו בכאב כי הם ממתינים ומקווים לראות את בנם מוחזר מעזה - ואם לא, ייאלצו לערוך לו הלוויה עם תמונתו בלבד.
פורסם לראשונה: 22:53, 09.11.25
