עם השבת גופתו של רס"ל צבי פלדמן במבצע מיוחד מלב סוריה אחרי 43 שנה, נותר נעדר אחד מקרב סולטן יעקוב - רס"ל יהודה כץ. אחותו של כץ, פרחיה היימן, התראיינה הבוקר (שלישי) לאולפן ynet - ואמרה כי היא עדיין מלאת תקווה שאחיה יימצא בחיים.
ריאיון עם פרחיה היימן, אחותו של רס״ל יהודה כץ
(צילום: ליאור שרון)
"שמעתי על החילוץ של פלדמן שעה לפני כולם ביום ראשון בבוקר, לפני שהמידע יצא לתקשורת", סיפרה פרחיה. "זה תפס אותי בהפתעה. ידעתי שנעשים מאמצים, אבל לא היה משהו קונקרטי. בפעם הקודמת כשזכריה באומל הוחזר ידעתי קודם. מבחינתי זה המינימום להחזיר אחרי 43 שנה, והיו הזדמנויות להחזירו קודם. אנחנו ידענו שבמחנה ירמוך יש גופות של חיילים כבר שבוע אחרי המלחמה. אבל לא נסתכל אחורה".
לדבריה, "אני עדיין בתקווה שיהודה יתגלה חי, כי האופציה הזו קיימת. אמנם לא נותנים לה הרבה סיכוי, וגם אני יודעת שאני לא יכולה להשלות את עצמי, אבל לאור נפילת המשטר בסוריה - ראינו אנשים יוצאים אחרי עשרות שנים מתחת לאדמה ומבתי כלא שונים. אז זו אופציה אפשרית, קיימת".
היא טענה כי יש לה סיבות להיאחז בתקווה שאחיה חי. "יש 2-3 ידיעות חיוביות, שמעידות שהוא נתפס בחיים. חזי שי, שחזר מהשבי, לא הכיר את יהודה, אבל הוא שמע את השומרים שלו מתלחששים בערבית במטוס שהביא אותו לז'נבה, והוא ידע ערבית מהבית כי הוא בא ממשפחה יוצאת עיראק״, תיארה. ״אני לא דוברת ערבית, אז פניתי למחלקה ללימודי ערבית באוניברסיטת תל אביב, ושאלתי אותם מה פירוש המילים שהוא אמר לי. אז הם אמרו לי 'נלכד חי'. לתפיסת גופה יש ביטוי אחר בערבית. אז זו דוגמה אחת, והיא קרתה שלוש שנים אחרי המלחמה. בנוסף, היו דיווחים על שיח במסדרונות משרד החוץ בדמשק כי 'את כץ צריך להוריד מרשימת הנעדרים'. כלומר, מישהו יודע עליו משהו. זה היה ממש בשנים הראשונות".
פרחיה סיפקה דוגמאות נוספות: "מפקדי הטנק הסוריים קברו בבית הקברות היהודי בדמשק שלושה שבועות אחרי המלחמה. הם גררו את הטנק, אבל איפה יהודה? אם הוא היה באותו מצב, ואחד קברו ואחד לא, זה עושה היגיון למישהו? ולא מדובר בקבוצות של מחבלים, זה הצבא הסורי המסודר. הכול היה מאורגן. כמו כן, כששאלנו למשל ערבייה בכפר ליד סולטן יעקוב, היא אמרה שחייל ישראלי דפק לה בדלת וביקש מים. כשחזי שי ואריאל ליברמן חזרו, הם אמרו שאלה לא היו הם. אז יש פה שאלה גדולה.
"יהודה נעדר, והמשמעות של נעדר זה שלא ידוע מה עלה בגורלו. הגיעו לאורך השנים עוד מסרים מהסוג שיהודה חי. זה משהו להיאחז בו. למה שנרים ידיים? למה שנתנדב להיות משפחה שכולה כשאין לנו הוכחה חד משמעית? יכול להיות שבפגיעה בטנק על אדמת לבנון הוא איבד הכרה ויצא מהטנק והסתובב. למה שאנעל על זה שהוא חלל כי למישהו מפריע להמשיך לטפל בו? למה?".
לדבריה, במשך כ-20 שנה הגורמים בישראל שליוו את המשפחה החזיקו באותה דעה. "גיל רגב, שהיה ראש אכ"א ויוצא חיל אוויר, רצה לפנות את השטח לטיפול רק ברון ארד, והוא החליט החלטה שרירותית בירוקרטית להכריז עליהם כחללים שמקום קבורתם לא נודע - על כל השלושה", סיפרה. ״אנחנו פנינו לבג"ץ, עצרנו את זה עם צו מניעה, כי לא עושים כזה דבר בלי איזושהי התפתחות חדשה או משהו. 20 שנה זה היה טוב, זה יכול להמשיך להיות טוב. אימא שלי, שרה כץ זכרונה לברכה, באה לאחד הרמטכ"לים ואמרה לו 'אני שרה כץ, 42 קילו, ניצולת שואה - יכולה להחזיק מעמד עם סימן השאלה. למה צה"ל לא יכול? למה אתם רוצים להפוך את זה לסימן קריאה?'
"יהודה בכל רגע פנוי היה לומד את הגמרא ואת כל הסוגיות, ותמיד הוא היה אומר שאם הוא נתקל בקושייה קשה - הוא מעדיף קושייה טובה על תירוץ קלוש. יש שאלה, השאלה היא שאלה לגיטימית וטובה, אל תסתמו את זה עם איזה תירוץ קלוש, שלוף מהמותן ומהשרוול. אין צורך לעשות את זה. אנחנו יכולים להחזיק מעמד עם סימן השאלה".
פרחיה אמרה כי היא מוצאת הקבלה בין פרשת החיילים הנעדרים ממלחמת לבנון הראשונה לטבח 7 באוקטובר. "ניהלנו משפט של שבע שנים כי אמא קיבלה אירוע מוחי מתחושת הבגידה הזאת של המדינה. זה היה נוראי. ואז תבענו תביעה אזרחית כדי לחקור את כל הקצינים, וראינו מסמכים וזיופים. וראינו דברים שהם שום ושמיים, ואני כל כך מתחרטת שלא הפיקו לקחים מהמקרה שלנו - שחזרו העתק הדבק ב-7 באוקטובר. אני כל כך לא הופתעתי, כי מערכת שמתנהלת על טיוחים ואי-לקיחת אחריות לא יכולה לתקן את עצמה".
למרות הכול, פרחיה אמרה כי היא מסתכלת קדימה. "מיד אחרי שהגיעה ההודעה על צבי פלדמן נפגשנו אחי הבכור ואני עם ראש המוסד, עם כל הצוות, והחלטנו להתחיל עוד פעם בדיקה מחדש של הכול. אז גם אני מוכנה לבוא עם ראש פתוח כדי לחפש את האמת", אמרה. "כך או אחרת, מה שהאמת לא תהיה, אנחנו נתמודד איתה. עם השקר ועם הטיוח קשה לנו להתמודד. נראה אם נצליח להגיע לשיח ראוי, מקצועי, מכבד ואמיתי. אני מצידי אעשה כל מאמץ לעשות את זה. אני באה גם עם ראש פתוח ואני לא מתכחשת לעובדות, אבל מקומן של סברות הוא אחר.
"יש דבר שנקרא 'סוף טוב - הכול טוב', אבל אתה לא יכול להגיע לסוף טוב עם הראשית רקובה, אי אפשר לבנות בניין על יסודות רקובים. זה לא יחזיק, צריך לתקן מהשורש. צה״ל היה קודש הקודשים, לפחות עד מלחמת לבנון הראשונה - אז פעם ראשונה הוא הפקיר בשטח שישה חיילים. הצבא ברח על נפשו. והיום, 43 שנים אחרי, שוב יש אזרחים וחיילים שמופקרים. ואז במקום להבין את גודל השבר והצורך לתקן, התחילו בממלכת הטיוח, וזה הביא אותנו ל-7 באוקטובר. גם אז לא הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, וגם עכשיו מסרבים להקים ועדת חקירה ממלכתית - הסרבנות התחילה כבר שם. ההיבריס והקונספציות, הכול כבר התחיל שם, זה כאילו עשו העתק הדבק. צריך לתקן מהשורש. ומי שרוצה לתקן יכול לתקן".
