"שלומי הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני חודש וחצי, זה ברור. אבל לצערי, אני לא יכולה להגיד שאני בסדר - לא אוכל גם עד שכל 59 החטופים יחזרו". שורדת השבי קרינה ארייב, בת 20 מפסגת זאב, היא אחת משבע התצפיתניות שנחטפו מבסיס נחל עוז בבוקר 7 באוקטובר. כמעט שנה וחצי לאחר מכן, ואחרי 477 ימים בשבי ברצועה, סיפרה ארייב בריאיון מיוחד במסגרת פרויקט "אחריה: הגיבורות של המדינה", על החיים לפני ואחרי החטיפה, על השגרה שאינה, על החברה הכי טובה שנרצחה, ועל הגיבורות שלה - שלא ויתרו, ולא הפסיקו להילחם עליה. צפו:
(צילום: ירון שרון וירון ברנר, בימוי ועריכה: אסף קוזין)
לצד ארייב, במסגרת הפרויקט נבחרו 11 גיבורות נוספות, שהסיפור והעשייה שלהן השנה היו מעוררי השראה. ארייב ביקשה להשמיע את קולם של החטופים שנותרו מאחור ולפעול למען השבתם. לאחרונה, בין היתר, היא נאמה בעצרת בכיכר החטופים תל אביב.
היא תיארה את התנאים הקשים בשבי, "בחושך, בקור, ביחס הנורא של המחבלים", ואת רגע שחרורה כ"קבלת החופש בחזרה". ארייב אמרה כי תפקידה כעת הוא "להמשיך ולהילחם עד שכל האחים והאחיות החטופים יזכו גם הם בחופש". היא שלחה אז מסר מיוחד באנגלית לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ופנתה בערבית לחבריה החטופים: "אני וכל האנשים נלחמים עבורכם ואנחנו נחזיר אתכם. לא נשכח אתכם לעולם".
"אני בעצמי הייתי חטופה עד לפני חודש וחצי, וחשוב לי המאבק, חשובה לי הפעולה. חשוב לי שהנושא הזה לא יעבור מסדר היום", הסבירה. "אז נתחיל לאט-לאט להשתקם ולנסות איכשהו לחזור לשגרה שלנו".
ספרי על השגרה לפני 7 באוקטובר. מי היית? על מה חלמת?
"קרינה של לפני 7 באוקטובר הייתה פשוט ילדה, בת 19, חיילת ששירתה כתצפיתנית. היו לי את החברות מהשירות ואת החברות מהבית. כמה שזה נשמע הכי בנלי, היינו רוקדות, מבשלות, מצלמות סרטונים, טיקטוקים. החיים היו ממש ורודים וטובים. הכול היה באמת מושלם.
ארייב חוזרת לביתה בירושלים, פברואר
"היום, אין לי אף חלום", המשיכה, "אני רק רוצה לחזור לאט-לאט לשגרה, לראות שכולם חוזרים, להתחיל לעבור איכשהו את הטראומה הזאת שאנחנו ממשיכים לחוות אותה עד היום".
הטראומה המתמשכת של ארייב החלה בשעה 6:29 ב-7 באוקטובר, עם פרוץ מתקפת חמאס על יישובי עוטף עזה והמוצבים שליד הגדר. אז, קרינה וחיילות נוספות שהו במיגונית, שאליה הגיעו המחבלים. הם השליכו לתוכה רימונים ובהמשך אזקו את החיילות ששרדו. בעודן פצועות ויחפות, הן הובלו לעזה, ובמשך שנה ושלושה חודשים הן הוחזקו בתנאים קשים ובגבורה.
"אני לא רואה בעצמי גיבורה, אני בכלל לא קולטת למה נקלעתי ומה עברתי", אמרה. "הגיבורות שלי לפני הכול הן אמא שלי ואחותי. ראיתי מה שהן עשו בכל התקופה שלא הייתי, איך שהן נאבקו ודיברו, ולא ויתרו עד שחזרתי. חשוב לי לומר שיש גם את הגיבורות הפרטיות שלי, שהן כבר לא רק שלי, הן צריכות להיות גיבורות של כל ישראל ושל כל העולם. אלה 22 גיבורות מהבסיס שלי בנחל עוז שנרצחו ב-7 באוקטובר".
היו לך חברות מאוד טובות ששירתו איתך.
"נכון. לחברה הכי טובה שלי קוראים אביב חג'ג'. היא ילדה כל כך מקסימה, באה מבית עם ערכים, ענווה, צנועה, אין אדם שהיא לא הקסימה אותו, שלא נמשך אליה ישר כמו מגנט. היא ואני היינו מאוד מחוברות. אני מדברת עליה עדיין בלשון הווה, כי אין דבר כזה לדבר עליה בלשון עבר. היא איתי עד הסוף".
הכוח הנשי שהתגלה במלחמה הוא אדיר. מהו בשבילך?
"אני חושבת שאלה התקווה והאמונה, שבסוף יהיה טוב. זה מה שהופך אותך לחזקה ועוזר לך לשרוד ולעבור דברים קשים שלא בהכרח נקלעת אליהם מרצון. אני באמת חושבת שצריך להאמין בטוב, לראות אותו, להיות מאוחדים. זו לא קלישאה. אנחנו כעם ישראל צריכים להמשיך להיות מאוחדים, כי האחדות הזו באמת גורמת לנו לנצח ולצאת מחוזקים מהכול, לעבור את הכול. כל כך חשוב לשמור על זה".
