ארגוני האופוזיציה המפולגים של איראן חשים שייתכן כי הרגע שלהם מתקרב, אבל פעילים שהיו מעורבים בגלי מחאה קודמים נגד השלטון מעידים כי על אף שנאתם למשטר הם אינם מתכוונים לתת את האות להתקוממות עממית בשעה שארצם נמצאת תחת מתקפה.
הקריאות לאזרחי איראן להתקומם נגד משטר האייתוללות התרבו מאוד בימים האחרונים. הן הושמעו בין השאר על ידי מתנגדי משטר גולים שברחו מהרפובליקה האיסלאמית, ובמידה הולכת וגוברת גם על-ידי פוליטיקאים ישראלים. את הקריאות של איראנים בנכר מוביל "יורש העצר" רזא פהלווי, בנו של השאה המנוח שהודח על-ידי האיסלאמיסטים ב-1979, שהצהיר השבוע ממקום מגוריו בארה"ב כי העם ניצב בפני ההזדמנות הטובה ביותר זה כארבעה עשורים לחולל הפיכה. מצדה של ישראל פנה השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו ישירות לאיראנים ואמר כי במסגרת מתקפת המנע של ישראל על ארצם "אנחנו גם מפנים לכם את הדרך כדי שתוכלו להשיג את חירותכם".
באזורי הפריפריה האיראנית יש אמנם קבוצות בדלניות של כורדים, בלוצ'ים ובני עמים אחרים שנראות ערוכות להתקומם תוך ניצול המכות שמנחיתה ישראל על מנגנוני הביטחון האיראניים, אבל לא נראה שהרוב האיראני שותף לנכונות הזאת. פעילים שלקחו חלק בגלי מחאה קודמים נגד המשטר העידו בשיחות עם סוכנות הידיעות רויטרס כי אף שהמתקפות של ישראל כוונו עד כה רק לעבר מנגנוני הביטחון, הן עוררו פחד גדול גם בקרב אזרחים מן השורה ושיבשו את חייהם, ולכן הן מעוררות כעס על המשטר ועל ישראל כאחד.
"איך אנשים אמורים לזרום לרחובות?", שאלה אתנה דאמי, פעילת בולטת נגד המשטר שישבה שש שנים בכלא לפני שעזבה את איראן. "בנסיבות מחרידות כאלה אנשים מתמקדים אך ורק בהצלת עצמם, המשפחות שלהם, בני ארצם ואפילו חיות המחמד שלהם", הסבירה. לחששות של דאמי שותפה גם פעילת זכויות האדם הבולטת ביותר של איראן, זוכת פרס נובל לשלום נרגס מוחמדי. אחרי שישראל קרא לתושבים בטהרן להתפנות במהרה מחלקים בעיר נכתב בפוסט מטעמה ברשתות החברתיות: "אל תהרסו את העיר שלי".
שני פעילים נוספים, ששוחחו עם רויטרס מתוך איראן והיו מעורבים ב"מחאת החיג'אב" ההמונית לפני שנתיים, בעקבות מותה של הצעירה מהסא אמיני שנעצרה על-ידי משמרות הצניעות, אמרו שאין להם שום תוכניות להפגין כרגע. "אחרי שהתקיפות יסתיימו נשמיע את קולנו, כי המשטר הזה אחראי למלחמה", אמר אחד מהם, סטודנט באוניברסיטה בשיראז, שביקש להישאר בעילום שם מחשש לנקמה.
הפעילה האחרת, שאיבדה את מקומה באוניברסיטה ונכלאה לחמישה חודשים אחרי המחאות של 2022, הסבירה שהיא אמנם מאמינה בשינוי משטר באיראן, אבל אין זה הזמן לדעתה לצאת לרחובות. היא העידה שהיא וחבריה אינם מתכננים לערוך עצרות או להצטרף לאירועי מחאה, ודחתה קריאות שמופנות אל האיראנים מחו"ל לצאת להפגין. "ישראל ומנהיגי האופוזיציה-כביכול בחו"ל חושבים רק על טובתם שלהם", טענה.
האופוזיציה המפולגת: "לא השאה, לא המוּלוֹת"
מלבד תומכי בית המלוכה של פהלווי, תנועת האופוזיציה הראשית מחוץ לאיראן היא ארגון "מוג'אהידין חלק", המוכר בקיצור MEK. זהו פלג מהפכני שפעל בשנות ה-70, אבל הפסיד במאבק על השליטה אחרי הפלת השאה. איראנים רבים לא סלחו לפלג הזה עד היום על כך שבמלחמת איראן-עיראק בשנים 1980–1988 בחר להתייצב לצד עיראק, וארגוני זכויות אדם האשימו אותו בהתעללויות במחנותיו ובהתנהגות הדומה לזו שמאפיינת כתות.
המוג'אהידין הם הכוח העיקרי מאחורי "המועצה הלאומית של ההתנגדות של איראן", שכמו פהלווי טיפחה קשרים הדוקים עם פוליטיקאים שונים במערב. בכינוס בפריז השבוע חזרה מנהיגת המועצה מרים רג'אווי על התנגדותה לכל החזרה של המונרכיה, והכריזה: "לא השאה, ולא המוּלוֹת", עדות עד כמה אפילו מתנגדי המשטר בחו"ל אינם יכולים להיחשב מחנה אחד. לא ברור גם כמה תמיכה יש בתוך איראן לארגוני האופוזיציה של הגולים: בקרב חלק מהאיראנים יש אומנם נוסטלגיה עמוקה לתקופה של לפני המהפכה, אבל רוב האיראנים צעירים מכדי לזכור אותה באמת או שבכלל לא חיו אז.
איראן ידעה כמה גלי מחאה גדולים נגד המשטר ב-16 השנים האחרונות, ובכל פעם היה זה נושא אחר ששימש נושא הדגל של המחאה. בימי "המחאה הירוקה" של 2009, למשל, שטפו המונים את הרחובות כדי לקרוא תיגר על תוצאות הבחירות, שנטען כי נגנבו על-ידי מחמוד אחמדינג'אד ואנשיו. ב-2017 יצאו למחות שוב, הפעם בשל יוקר המחיה, וב-2022 שימשו כזרז למחאה על זכויות הנשים, שהתגלמו בחובה לעטות חיג'אב.
7 צפייה בגלריה
הצעיר מהסא אמיני והאש ברחובות אחרי שנעצרה בגלל "התרשלות בעטיית החיג'אב" ומתה בידי משטרת הצניעות
(צילום: רויטרס)
כעת, כשהמשטר מתמודד עם האתגר החיצוני הגדול ביותר זה כארבעה עשורים, השאלות האם לצאת למחאה ומתי, בשם איזו אג'נדה ותחת איזה מנהיג, רק צפויות להפוך דחופות יותר.
