התמונות והדיווחים סביב שחרורו של עידן אלכסנדר סוריאליסיטיים. מי שנחטף כחייל ישראלי, שוחרר בשל היותו אזרח אמריקאי. כשיצא, הוא היה עטוף בשני דגלים, עם מגן דוד וכוכבים ופסים גם יחד. כשדיבר עם ראש ממשלת ישראל, זה נעשה באמצעות השליח האמריקני. אפילו שמו מלמד על הכפילות, כמו הושתל באופן מלאכותי בעריכה ספרותית: שמו הישראלי מתובל בשם משפחה חוצה גבולות.
אחרי חודשים ארוכים של דם, אש ותמרות עשן, נדמה שמי שייאלץ לעבור בשערי הגיהנום שהבטיח טראמפ לחמאס – זו דווקא ממשלת ישראל. בזה אחר זה ניטחות עלינו מכות דיפלומטיות קשות מצדו של מי שנתפס עד לא מזמן כתקווה הגדולה ביותר בקרב ממשלת ישראל. הסכם נשק חסר תקדים עם ערב הסעודית שמתעלם מהמחויבות ארוכת השנים ליתרון אסטרטגי ישראלי, הפסקת אש עם החות'ים על אי תקיפת ספינות, מגעים ישירים עם טהרן על הסכם גרעין, ומעל לכל – מגעים ישירים עם חמאס. ייתכן שעל אף הרושם הראשוני הקשה, כל אלו יתגלו כברכות למדינת ישראל, אך אי אפשר להתעלם מכך שגם תחת ממשל טראמפ, ישראל אינה שותפה לדיונים – אפילו כשהם נוגעים בליבת האינטרסים שלה.
לפני 11 שנים, כשברק אובמה גיבש אסטרטגיה תומכת הסכם גרעין עם איראן, הוא עשה זאת מאחורי גבה של ישראל. כשביידן הטיל אמברגו על הנשק שיועבר לישראל, הוא היסס לומר זאת בפומבי. כיום, הממשל האמריקני בראשות טראמפ לא מסתיר את הפערים, את חוסר הסבלנות כלפי הדחיינות הישראלית לפתור את המצב בעזה, ואת חוסר היכולת של הממשלה הנוכחית לעלות על הרכבת למזרח התיכון החדש שהנשיא טראמפ מעצב מחדש, תוך מגעים ישירים עם שחקנים אזוריים – בלי ישראל.
בעבר הקרוב והרחוק, ידעו מנהיגינו לנווט בחזית הדיפלומטית מול מנהיגת העולם החופשי. נתניהו עצמו נוהג להתגאות ביישום של תורת הלחץ הז'בוטינסקאית – מול ביידן, מול אובמה ואפילו מול קלינטון. כיו"ר אופוזיציה אף ביקר את ראש הממשלה בנט על כך שזה לא מסוגל לומר לביידן "לא".
יום יבוא ותקום ועדת חקירה על מה הוביל למלחמה, אבל ישראל צריכה לבחון גם מה קרה בזמן המלחמה – וכיצד איבדנו את האמריקאים. סרטוני הזוועות מהשביעי באוקטובר נותרו חקוקים היטב על ליבנו, אך העיניים האמריקאיות כבר צופות בתמונות של עזה חרבה
ההבנה שמשהו השתנה מחלחלת גם אצל נתניהו. בדיון שנערך לאחרונה בוועדת החוץ והביטחון, הודה נתניהו כי ישראל צריכה להיגמל מהסיוע האמריקאי. זו הסתכלות מפוכחת על תום תקופת הסכם הנשק שנחתמה בתקופת אובמה ועשויה להיות האחרונה בעתיד הנראה לעין – בפרט לאור הכיוון העצמאי של ממשל טראמפ הנוכחי.
אבדה היכולת שלנו
בעבר, כאשר היו פערים בין ירושלים לוושינגטון, ישראל ידעה לגייס קולות נגדיים. אם לא בקונגרס, אז בסנאט, ואם לא בסנאט – אז בקרב תורמים או מצביעים. ואם לא שם – אז לפחות הייתה לנו את אחדות השורות שלנו. אך כיום, תחת ממשלו של טראמפ, ממשלת ישראל בחרה לקוות להפסדו של ביידן – מבלי להתבונן בשינויים המתרחשים במפלגה הרפובליקנית עצמה ובסביבתו הקרובה של טראמפ. בלי לשים לב, אנו מתקרבים ליום שבו לא תישאר לנו היכולת לומר לאמריקאים "לא", או להפעיל לחץ פנימי בתוך ארה"ב.
עקיבא לםדניס ויסלפויום יבוא ותקום ועדת חקירה על מה הוביל למלחמה, אבל ישראל צריכה לבחון גם מה קרה בזמן המלחמה – וכיצד איבדנו את האמריקאים. סרטוני הזוועות מהשביעי באוקטובר נותרו חקוקים היטב על ליבנו, אך העיניים האמריקאיות כבר צופות בתמונות של עזה חרבה. הנשיא טראמפ הציע חלופה בדמות שיפוץ מוחלט של הרצועה, תוך כדי תהליך של הגירה זמנית מרצון – אך גם לכך ישראל לא נערכה כראוי. היא שיחקה 'שבץ נא' עם חמאס, ובמקום להשמיד את ארגון הטרור, מצאה את עצמה – בדיוק כבעבר – מייחלת להפסקת אש. מי בשביל החטופים, ומי בשביל השקט הקואליציוני. כך, גם במלחמה על עתידה – ישראל מתקרבת אל היום בו כבר לא תהיה מסוגלת לומר 'לא' לארצות הברית.
