בקושי עברו 19 יום מאז נכנס רב-אלוף אייל זמיר ללשכת הרמטכ"ל וכבר הוא מוצא את עצמו בעימות חזיתי מתוקשר עם שר הביטחון ישראל כ"ץ. ההתנגשות הזאת, שיש לה כבר השלכות הרסניות על אחדות השורות בצבא ועל יכולת המפקדים בכל הדרגים לתפקד בעיתות מלחמה ובשגרה, חייבת להדאיג לא רק את בכירי מערכת הביטחון ואת ראש הממשלה בנימין נתניהו, אלא את הציבור כולו.
לכאורה העימות פרץ אמש (שני) אחרי פרסום בערוץ 14 שלפיו תא"ל (מיל') אורן סולומון, שתחקר את תפקוד אוגדת עזה ב-7 באוקטובר, מתח בדו"ח שלו ביקורת על הפיקוד הבכיר בצה"ל, ובשל כך הוא זומן בהוראת הפרקליטות הצבאית לחקירה במצ"ח. סולומון, דווח שם, טען שהחקירה נודעה להשתיק את הביקורת שלו.
מיד אחרי שידור הידיעה - שאגב פורסמה כבר בשבוע שעבר אך לא זכתה להד - הודיע השר כ"ץ שהורה לזמן אליו את תא"ל סולומון כדי שיציג בפניו את התחקיר וכי בכוונתו "לדרוש מהרמטכ"ל לבחון את התנהלות הפרקליטות הצבאית בנושא".
עצם ההודעה – שהתפרסמה לפני שכ"ץ בכלל טרח לבדוק את העובדות - מהווה גיבוי לטענותיו של סולומון שלפיהן הוא לכאורה נרדף על-ידי הפרקליטות הצבאית בגלל הביקורת שמתח על הפיקוד הבכיר של צה"ל. יותר מזה: השר הטיל בכך דופי ביושרה המקצועית של הפרקליטות הצבאית ושל הרמטכ"ל שאישר את חקירת מצ"ח, ופקפק - גם אם במשתמע - במניעים מאחורי ההחלטה לפתוח בהליך.
לא פלא שתגובת הרמטכ"ל זמיר הייתה קצרה, ישירה וחריפה: "הרמטכ"ל לא מקבל הנחיות דרך הודעות בתקשורת. הטענה שלפיה הקצין נחקר בגין חלקו בתחקירי 7 באוקטובר שקרית ומשוללת כל יסוד. הקצין זומן לחקירה בשל חשדות לעבירות ביטחון מידע חמורות. החקירה תוסיף להתקיים במקצועיות ובענייניות".
בשלושת השבועות מאז נכנס לתפקיד הוא כבר הוכרח על-ידי השר לבלוע כמה צפרדעים. אחת מהן הייתה האופן שבו אילץ אותו כ"ץ להראות לדובר צה"ל דניאל הגרי את הדלת החוצה, אלא שאז הדבר נעשה באופן דיסקרטי, מבלי לפגוע במעמדו ובסמכותו של הרמטכ"ל, ולא כמו אתמול - על סמך ידיעה לא בדוקה ולא מבוססת.
מאחר שהרמטכ"ל לא רצה לפגוע בחקירה המתנהלת במצ"ח, הוא לא פירט מהן "עבירות ביטחון המידע החמורות" שבהן נחשד תא"ל במיל' סולומון. אבל דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, סיפר בגלי צה"ל - כנראה על סמך מידע שקיבל - שסולומון הראה מסמכים ומצגות בסיווג סודיות גבוה לעיתונאים ולאנשים אחרים שאינם מורשים. אפשר להניח שמה שתיאר בניהו הוא מדויק. אולי הוא אפילו המעיט לקולא.
היסטוריה ענפה ולא מפוארת
השר כ"ץ הבין כנראה את הנזק שגרם לצה"ל, לרמטכ"ל וגם לעצמו. ההודעה שלו חזרה אליו כבומרנג וסדקה את תדמיתו המתבקשת כפוליטיקאי שמחזיק במשרה השנייה בחשיבותה בממשלה. לכן הוא הוציא בבוקר הודעה שלפיה עוד לפני שפרסם אמש את הטקסט התומך בסולומון ופוגע במעמד הרמטכ"ל, הוא דיבר ישירות עם זמיר ואמר לו את אותם הדברים.
אם כך, מתבקשת השאלה מדוע בכלל היה צריך לפרסם את ההודעה לפני שהסתיים הבירור? כ"ץ משיב: בגלל העניין הציבורי בפרשה. לנוכח התשובה הזו קשה להחליט אם הוא מזלזל במכוון באינטליגנציה של הציבור או שמא אינו מודע למשמעות ההודעות שהוא מוציא מתוקף תפקידו כשר ביטחון.
כל הפרשה לא הייתה מגיעה לידיעת הציבור הרחב - ואפילו לא לידיעת ציבור תומכי הימין - אילולא פרסם כ"ץ הודעה שמקטינה את מעמד הרמטכ"ל ומטילה ספק ביושרתו. וממילא, אף שהוא יושב בלשכת שר הביטחון פחות מחצי שנה, הוא כבר צבר היסטוריה ענפה ולא מפוארת של פגיעה שיטתית באמצעות התקשורת במעמדם של בכירים בצה"ל ובמשמעת הצבאית.
דוגמאות? החל בעימות הפומבי שיזם עם הרמטכ"ל היוצא הרצי הלוי (בין השאר בעניין סיוע צה"ל לחקירת מבקר המדינה את אירועי 7 באוקטובר); עבור בכך שכפה עליו לנזוף בדובר הקודם הגרי שאמר שחוק פלדשטיין שמקדמת הכנסת מערער את יסודות המשמעת הצבאית וביטחון המידע, ועד הנזיפה הפומבית בראש אמ"ן שלומי בינדר, רק מפני שהתריע על התגברות האיומים הצפויה ביהודה ושומרון בחודש הרמדאן – תחזית שהתגשמה במלואה ושבינדר היה חייב לפרסם כדי להעלות את ערנות הציבור.
הכול בגלל הבייס
עימותים בין שרי ביטחון לבין רמטכ"לים אינם דבר חדש. הם התחילו כבר בשנות המדינה הראשונות, במחלוקת עזה בסוגיית שירות המילואים בין השר (וראש הממשלה) דוד בן גוריון לבין הרמטכ"ל דאז יגאל ידין. המשותף לכל העימותים מהסוג הזה לאורך שונים היה שהם התנהלו בחדרי חדרים ולא הובאו לידיעת הציבור הרחב בזמן אמת, מתוך כוונה ברורה לא לפגוע במעמד הרמטכ"ל ולמנוע פוליטיזציה של צה"ל.
לכ"ץ, לעומת זאת, כל זה כנראה לא אכפת. נדמה שהוא זורע פילוג בצה"ל בין תומכי ימין לבין שאר המגזרים המשרתים במילואים ובסדיר, ומשבש את המשמעת וההיררכיה הצבאית שנחוצות כל כך, בעיקר בזמן מלחמה. הוא פוגע במעמדו ובסמכותו של הרמטכ"ל, וכפועל יוצא בתפקודה של כל שרשרת הפיקוד הצבאי.
3 צפייה בגלריה
בסרט הזה כבר היינו. הרמטכ"ל יגאל ידין עם דוד בן גוריון
(צילום מתוך אלבומי רשות שדות התעופה)
ומעל הכול, כ"ץ מבצע פוליטיזציה של הצבא ושל מערכת הביטחון ודורס ברגל גסה את הממלכתיות שההנהגה טרחה לשמר ולטפח לאורך השנים, מאז 1948 ואף לפני כן. התוצאות נראות בשטח: אף שהרמטכ"ל זמיר הורה באופן מפורש שלובשי מדים לא יקיימו קשר עם פוליטיקאים ללא אישור, בימין מצפצפים על ההנחיה (ע"ע הקשר של תא"ל במיל' ארז וינר עם השר בצלאל סמוטריץ', וכעת סולומון עם כ"ץ).
בדיעבד, הנבואה של דובר צה"ל היוצא הגרי מגשימה את עצמה, וההתנהלות של השר כ"ץ אכן מסכנת את ביטחון המידע בצבא. לקצינים "ימנים" כגון וינר, וכעת גם סולומון, מיוחסות עבירות דומות מאוד לאלה שלכאורה ביצע אלי פלדשטיין: טיפול לקוי במידע ומסמכים מסווגים.
הפגיעה בצה"ל ובסמכותו היא אנושה. הפילוג הפוליטי בציבור חודר פנימה ומערער את ההיררכיה והמשמעת הצבאית באופן שיוצר שני מעמדות של קצינים בכירים: שווים - ושווים יותר. השווים יותר, על-פי משנתו של שר הביטחון ההרסני כ"ץ, הם אלה שמזדהים כתומכי ימין. ההתנהלות שלו אתמול לא מתקיימת בחלל ריק, והוא כבר הפך גורמי ימין למורמים מעל החוק. זה השתקף כשביטל את המעצרים המנהליים לפורעי חוק בהתיישבות היהודית ביהודה ושומרון באופן שעשה אבחנה ביטחונית בין שתי אוכלוסיות: אלה שמותר להם לפגוע בפלסטינים ובביטחון מידע – וכל השאר.
למה כ"ץ עושה את זה? אפשר רק לשער. בסבירות גבוהה הוא רואה את עצמו יורש אפשרי לנתניהו, ולכן מקושש תמיכה בקרב הבייס הליכודי והימין הדתי-לאומי שתמיכתו חיונית לשימור הקואליציה של הגוש. ספק אם הוא מביא בחשבון שההיסטוריה תשפוט אותו כמי שמפלג לא רק את הציבור אלא גם את שורות הלוחמים, והופך את צה"ל למיליציה ימנית.
אין באמור לעיל כדי להטיל דופי במוטיבציה ובנכונות להקרבה של מי שמחזיקים בדעות פוליטיות זהות או קרובות לאלה של השר כ"ץ. אבל הפירוד שהוא זורע הוא סכנה קיומית לכולנו בצל השסע שממילא מתרחב והולך בישראל ברקע ההפיכה המשטרית.
