בבית המשפט המחוזי בבאר שבע נפתח היום (ראשון) שלב הטיעונים בעונש במשפטם של מנהל מכינת בני ציון לשעבר יובל כאהן והמנהל החינוכי לשעבר אביב ברדיצ'ב, שהורשעו בגרימת מוות ברשלנות של תשע נערות ונער באסון נחל צפית ב-2018. "כל אחד מהילדים שנהרגו היה עם פוטנציאל להפוך את העולם לטוב יותר", אמרה דורית ברהום, שאיבדה באסון את בתה מעיין. הפרקליטות תבקש לגזור על כל אחד מהשניים לפחות 12 שנות מאסר.
טיעונים לעונש בתיק "אסון נחל צפית" בבית המשפט המחוזי בבאר שבע
(צילום: הרצל יוסף)
בדיון בנובמבר האחרון, שבו הרשיע השופט יובל ליבדרו את הנאשמים, פרצו כמה מהורי הנספים בבכי והביעו זעם משום שסברו כי יש להרשיע את השניים בעבירה חמורה יותר של המתה בקלות דעת, בעקבות מות ילדיהם שנקלעו לשיטפון בנחל שבאזור הערבה.
"המוות שלה הוא אובדן כל השאיפות והחלומות שלה", אמרה אמה של מעיין ברהום שדיברה הבוקר ראשונה בשלב הטיעונים לעונש. "בדמיוני אני רואה את מעיין חוזרת אחרי מאות ימים של שירות משמעותי. הייתי רוצה לראות אותה יושבת פה בדרגות סרן, כמו הבן של כאהן. הפער הוא בלתי נסבל, בין החיים שלהם למוות שלנו. לא דיברו על מה שקרה לאחר האסון, ומאז אני נמצאת במאסר עולם 2,495 ימים ולילות".
דורית ברהום הוסיפה: "האשמים במוות של מעיין מביטים פה בדיונים כאילו אני שקופה. אין בהם סליחה או חרטה. עד היום הם לא ענו לכל ההודעות שלנו. ביום הראשון, כשמעיין הייתה בחזקת נעדרת, במקום לענות לנו הם התייעצו עם עורכי דין. הם ישבו לסדר את ההגנה שלהם ואני באבו כביר. כשעושים משהו רע, משלמים את המחיר. איפה המחיר ואיפה המנהיגות? לו אסון כמו שלנו היו מטופל לפני שבע שנים, היו מונעים את אסון מירון, וזה הקו המחבר בין האסונות ל-7 באוקטובר".
ברהום ציינה עוד כי חשבה לפגוע בעצמה כמעט בכל יום מאז האסון. לדבריה, "אני לא מחפשת נקמה. רק מנוחה לנפש שלי. אני מבקשת צדק, וזה ייעשה רק אם הם יישבו שנים רבות מאחורי סורג ובריח. היא הייתה הילדה היחידה שלי, בגללם נותרתי בלי תקווה. לפני כמה שנים נפגשנו עם ביבי. אמרתי לו שכבר מעל 230 ימים אף אחד לא קורא לי 'אימא'. אובחנתי עם תסמונת הלב השבור. חירותי שלי נשללה לעולמי עד. הם המשיכו את חייהם. אבל בעיקר הם חיים. מעיין שלי לא חיה".
אייל בללי, אביה של גלי, סיפר כי בתו התקבלה למכינת הנגב - אבל זו הייתה מלאה, ולכן היא התקבלה למכינת בני ציון. האב סיפר כי גלי כתבה מייל לכאהן, אבל הוא מעולם לא השיב לה. "הסלוגן של המכינה - 'מדרשה למנהיגות' נסך בנו ביטחון", סיפר בללי. "באותו שבוע, כשהבנו שיהיה שבוע סוער, אתי (אשתו. א"ק) הרימה טלפונים ויובל אמר 'אל תדאגי, אנחנו על זה'. לא היה לנו מושג לאיזה בית משוגעים שלחנו את הבת שלנו. הבת שלנו שגידלנו ושמרנו עליה".
אביה של גלי אמר עוד: "כבר שבע שנים שאני מבקש ממנה כל בוקר סליחה. סליחה שלא הצלחתי לשמור עליה. אני כל הזמן חושב שהיינו צריכים להבין מתגובת המכינה למייל שהיא כתבה ממה מנהלי המכינות קורצו. מהתנשאות ושוביניזם. זה עושה לי פלאשבקים ל-7 באוקטובר, לאיך התייחסו לתצפיתניות. אני ואפסי. גם היום, כמעט שבע שנים אחרי, הם לא מצליחים לומר את המילה סליחה. כל כך ישראלי. כל כך מובן מאליו.
"בסוף, הסיפור של המשפט הזה לא מורכב. הוציאו תלמידי תיכון בשבוע של מזג אוויר הכי חריג שהיה זה שנים. מנהלים ומדריכים ותיקים, שהילדים שלנו סמכו עליהם, התעקשו מסיבות שהשד יודע מהם לצאת למסלול בכל הכוח. בסופו של הטיול הארור הזה, החזירו אלינו תשע נערות ונער, הכי טובים והכי איכותיים, החזירו לנו אותם מתים. גלי לא תחזור אלינו. למרות שלפעמים בחלומות שלי היא חוזרת".
"הילדים שלנו מתו סתם"
בללי הוסיף: "לפעמים אני שומע את ההורים השכולים של המלחמה הנוראה הזו, עוברת לי מחשבה בראש שלפחות הייתה להם מטרה להילחם עליה. ההורים האלה יכולים לחשוב שילדיהם מתו למען מטרה חשובה. הילדים שלנו מתו סתם. אפשר היה לעצור את זה אלף פעמים באותו שבוע. לא הייתה שום מטרה להשיג. העובדה הזו לא מאפשרת לנו לנשום ולחיות כבר שבע שנים".
אריק שמיר, אביה של שני שנספתה גם היא באסון, אמר: "אנחנו צריכים לחיות עם העובדה שסמכנו על האנשים האלה. מהר מאוד הבנו בנוסף לשבר ולאובדן על מי סמכנו ולאן הובלנו את הבת שלנו. היא התרגשה ופחדה לקראת המכינה. סמכנו עליהם. בבוקר האסון היא שלחה לנו סלפי וכתבה 'אני חיה'. אחר כך שלחה סלפי עם אחד הנערים שניצל לחברות וכתבה 'הולכים למות'. ברור לנו שלא הייתה טעות בשיקול דעת או רשלנות. הייתה פה תרבות של 11 שנה במכינה, של 'אנחנו מסוגלים לעשות הכול'. ועל האנשים האלה אנחנו סמכנו. אנחנו צריכים לחיות עם המחשבה שעודדנו את הבת שלנו ללכת למכינה".
רותם בר שלום, אמה של אילן, אמרה בדיון: "26 באפריל הוא יום הולדתי. במקום לחגוג חיפשנו את אילן. נסעתי לאבו כביר, מבלי לדעת שהיא שם או לא, מחכה שמישהו יספר לי. אי אפשר להסביר מה זה שכול. זה כמו שתנסה להסביר לאדם עיוור. אני לא אתפרק ואבכה פה. מה שאתה רואה השופט זו קליפה. אני אדם פצוע, ומהלכת בעולם הזה שותתת דם, וצריכה לשרוד. אם לא היה לי עוד ילד לא היה לי טעם לחיים האלה בלי אילן.
"כשהבנתי שהיא נהרגה חשבתי איך אני מסיימת את חיי. הזהות שלי הייתה 'אימא של אילן ואור'. לא הרגשתי שאני בת זוג הכי טובה או הכי טובה בעבודה. אבל הרגשתי שהייתי אימא מעולה. חשבתי שאני בת מזל. הייתי שלמה עם האימהות, והם באו וניפצו את הכול. ועל מה? יש פער בין אילן הטהורה שהייתה כל כך אמיתית ונדיבה לבין מי שהרגו אותה. אין שום משמעות למוות שלה. וזה מטריף. כשאני צריכה להתמודד עם זה שעודדתי אותה ללכת למופרעים האלה - אי אפשר להתמודד".
בר שלום סיפרה עוד: "אני מתביישת שנפלתי במצג שווא הזה, שונאת את עצמי. איך לא ראיתי? אני לא אותו בן אדם. אני פתאום מקנאה באנשים שיש להם ילדים חיים. אני כבר לא אותה חברה, בת זוג ואימא. אני לא אתגבר או אשתקם או אצמח מהמוות של אילן. אני שורדת את המוות שלה, ובשביל שאוכל לשרוד אני צריכה הכרה. כמו כל נפגעת עבירה אני צריכה הכרה בגודל האסון. ורק עונש ראוי יהיה הכרה. אילן נהרגה סתם. אני מקווה שבית המשפט ייצא עם מסר של הרתעה. אילן לא תחזור, אבל העונש יכול למנוע את המוות הבא ולהרתיע".
איציק אור, אביה של אלה, אמר: "לאלה היה פוטנציאל לכבוש כל פסגה שרק רצתה. ביום חמישי 26 באפריל 2018 קיבלתי את התואר 'אב שכול', ולמחרת קברתי את הבת שלי ואת כל התקוות והחלומות. במקום לבחור שמלת כלה, אני צריך לעצב מצבה לילדה מקסימה שלא עשתה רע לאף אחד בעולם. יובל ואביב אשמים במצב שלנו.
"לצערי, ערך חיי אדם בישראל נמצא בשפל המדרגה. בלי סוף תאונות דרכים ואסונות, הבולטים בהם האסון שלנו ואסון מירון. תחושתי שהמדינה לא נלחמת למנוע אותם. כולי תקווה שבית המשפט יחמיר את עונשם, גם כי מגיע להם לשבת מאחורי סורג ובריח, שיהיה להם יותר זמן לחשוב על האסון. חשוב שכל אחד במדינה יבין, שעל טעויות שגורמים למותם של חפים מפשע משלמים".
"מחדלים עמוקים ומהותיים"
במסגרת הטיעונים לעונש, ציינו עורכי הדין ואדים סיגל ודרור שטורק מפרקליטות מחוז דרום כי "יש לראות חומרה יתרה גם בכך שבני הנוער מצאו את מותם בטיול, שאורגן על-ידי מכינה קדם-צבאי, אליה התנדבו במטרה נאצלת של תרומה לעם ולארץ, מתוך רצון להגיע מוכנים לשירות משמעותי בצה"ל".
עוד טענה המדינה כי "הורי המנוחים הפקידו בידי הנאשמים את היקר להם מכל, את ילדיהם, הכול מתוך תקווה ואמונה כי ישמרו עליהם מכל משמר, וכי לעולם לא ייתנו לשום שיקול, מכל סוג שהוא, לגבור על הערך העליון של שמירה על חייהם ובטיחותם, בכל פעילות שהיא במסגרת המכינה. במובן זה, לא ניתן לקרוא להתנהגות של הנאשמים אלא מעילה באמון שניתן בהם. במעשיהם ובמחדליהם, הנאשמים העמידו בסכנת מוות את כלל חברי הקבוצה מטעם המכינה, עליהם היו אחראיים ביום האסון (כ-25 איש).
"הפרקליטות סבורה כי הגיעה העת לגזור את דינם של הנאשמים. לדעתנו, מעשיהם ומחדליהם של הנאשמים היו עמוקים, מהותיים, מתגברים וממושכים. מידת הפגיעה בערך המוגן של שמירה על קדושת חיי אדם, בנסיבות המקרה דנן, היא מרבית, ואף כפולה ומכופלת, זאת לאור ריבוי הקרבנות באסון".
