אחרי שחרורו של שורד השבי סשה טרופנוב, המחזיק באזרחות רוסית, הזמין אותו הנשיא ולדימיר פוטין לביקור בקרמלין. שם, מול סשה ומשפחתו - אימו ילנה וארוסתו ספיר כהן, ששוחררו מהשבי בעסקה בנובמבר 2023 - הודה פוטין לחמאס על השחרור, מבלי לציין את חלקו בחטיפה ובהחזקת בני המשפחה בשבי.
הפגישה של פוטין עם שורדי השבי
(צילום: הקרמלין)
סשה ואימו מחזיקים כאמור באזרחות רוסית, מה שלבטח היווה גורם משמעותי בהחלטת הממסד הרוסי להזמינם לפגישה, במטרה למנף את העניין לצרכיו המדיניים והתעמולתיים של פוטין. השניים הודו לפוטין על הסיוע שלו בשחרורם, והוא מצידו אמר כי "העובדה שהצלחת למצוא את עצמך חופשי היא תוצאה של יחסים יציבים וארוכי טווח של רוסיה עם העם הפלסטיני. צריך להביע מילות תודה להנהגת הזרוע הפוליטית של חמאס, על שפגשה אותנו באמצע הדרך ועשתה את המעשה ההומניטרי ושחררה אותך. אני רוצה לברך אותך על זה".
למרות שלא לגמרי ברור עד כמה תרמה רוסיה באופן מעשי לשחרורו של טרופנוב, אם בכלל, הרי שבמוסקבה יודעים היטב כיצד למנף סיטואציות בפן המדיני תעמולתי. נראה שהפגישה בקרמלין עם שורדי השבי היא חלק מניסיון נוסף לקשר לרוסיה סוג של הישג בכל הקשור למו"מ לשחרור החטופים, גם אם בפועל מעורבותה קטנה למדי, וסביר להניח שהייתה מזערית ממש לולא היה מדובר באזרחים בעלי אזרחות רוסית.
הפגישה, ובמיוחד דבריו של פוטין על הצורך "להודות לחמאס", העלו לסדר היום את סוגיית היחסים בין מוסקבה לארגון הטרור - שלא מוגדר ככזה ברוסיה, גם לאחר טבח 7 באוקטובר. לאורך השנים שקדמו לשבת הארורה, בכירי חמאס הגיעו למוסקבה עוד כמה פעמים, ונפגשו בין היתר עם דיפלומטים רוסים בכירים. למעשה, למרות הטבח המחריד, רוסיה עדיין מארחת מדי פעם משלחות חמאס, גם שבועיים וחצי בלבד לאחריו - ועוד לפחות פעמיים מאז, ב-2024. מנגד, בישראל הביעו מורת רוח מביקוריהם לאחר 7 באוקטובר, וטענו כי האירוח שמאפשרת רוסיה הוא "לגיטימציה לטרור".
אחת הסיבות העיקריות לקשרים העקביים של רוסיה עם חמאס, כמו גם עם שאר השחקנים בזירה הפלסטינית, היא הצורך להמחיש את הרלוונטיות שלה בזירה במזרח התיכון, ואת רצונה לשחק בה תפקיד מרכזי. כך למשל, בהודעת משרד החוץ הרוסי לאחר ביקור משלחת חמאס באוקטובר 2024, נכתב בין השאר כי "במהלך חילופי הדעות עלה הצורך בהשבת האחדות הלאומית הפלסטינית".
עוד נכתב כי "אושרה נכונותה של הדיפלומטיה הרוסית להמשיך ולסייע בגיבוש הכוחות והתנועות הפוליטיות הפלסטיניות על המצע המדיני של אש"ף. בשיחה הודגשה עמדתה הקבועה של רוסיה התומכת בהסדר הוגן של הבעיה הפלסטינית, בהתבסס על המסגרת המשפטית הבינלאומית הקיימת, המאפשרת הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967 עם בירתה במזרח ירושלים, שחיה בשלום ובביטחון עם מדינת ישראל".
מבחינתה של מוסקבה, חמאס הוא גוף פוליטי לגיטימי בזירה הפלסטינית, ולפיכך עליה לקיים עמו מגעים ישירים ולשמור איתו על ערוצי תקשורת קבועים. בנוסף, ולאחר 7 באוקטובר זה היה נכון שבעתיים בשל זהות הנשיא בבית הלבן, פוטין התמקד בעקביות בדרכים לכרסם במעמדה האזורי והאסטרטגי של ארה"ב במרחב. מטרתו אז הייתה להציג את רוסיה כמי שמסוגלת להיות מתווכת "הוגנת" ו"ראויה" בין ישראל לפלסטינים, ואולי אפילו כמי שיכולה ומסוגלת לקדם עסקה לשחרור חטופים, על אף שבפועל יכולת ההשפעה שלה על כך אינה גדולה כלל.
מבחינת פוטין זה בכלל לא משנה, כי זה חלק מהמשחק שלו. לא במקרה הוא הרבה לאחר הטבח להדגיש את חשיבות הסוגייה הפלסטינית והצורך במדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. במקביל, הוא הקפיד לתקוף את ארה"ב על כישלונה לכאורה ביישוב הסכסוך. עבור פוטין, חמאס היה אז כלי משחק גדול מול ארה"ב, ושאיפתו הייתה לפגוע במעמדה של המעצמה האמריקנית בעולם - ולהחליש אותו. בדיוק כמו שאיפתן של סין, איראן וצפון קוריאה.
עם שובו של הנשיא דונלד טראמפ לבית הלבן הדברים השתנו מעט. רוסיה המשיכה אומנם לשמור על קשרים רציפים עם חמאס, אך בה בעת החלה לפעול גם לשיקום יחסיה עם וושינגטון. יש להוסיף לכך גם את ההתקרבות הדרמטית בין רוסיה לאיראן, שבמרכזה החתימה על הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי בשלל תחומים, גם ביטחוניים. רוסיה ככל הנראה תמשיך למנף את יחסיה עם חמאס כדי לייצר את התדמית המבוקשת כמתווכת, ובמקביל לתמצת את השפעתה של ארה"ב, מה שלמעשה כבר מתרחש בפועל.
ומה חמאס מקווה להשיג מהקשר?
היחסים בין רוסיה לחמאס החלו באופן רשמי בשנת 2006, לאחר המהפכה של חמאס בעזה וגירוש פתח מהשלטון ברצועה. רוסיה הייתה אז בין המדינות הראשונות שבירכו את חמאס, ואף נמנעו מלהגדיר אותו כארגון טרור.
5 צפייה בגלריה
לרוסיה, הקשר הזה נוח. מחבלי חמאס בחאן יונס בעת העברת החטופים
(צילום: AP/Abdel Kareem Hana)
בעת הביקור האחרון של משלחת חמאס ברוסיה, באוקטובר 2024, אמר סגן ראש הלשכה המדינית מוסא אבו מרזוק כי חמאס לא מבקש סיוע צבאי מפוטין, אלא סיוע הומניטרי ותמיכה במועצת הביטחון של האו"ם - מול ישראל. הוא גם טען כי חמאס עשוי לשחרר שני חטופים רוסים, אך הדגיש כי שחרורם יבוצע רק במסגרת עסקה עם ישראל. כוונתו הייתה לסשה טרופנוב שהוחזק באותה העת בשבי, ולמקסים הרקין שלא נכלל בעסקה האחרונה.
גם במסגרת העסקה הראשונה שחרר חמאס חטוף בעל אזרחות רוסית, רון קריבוי, אחרי יותר מ-50 ימים בשבי, כמחווה לפוטין. ילנה טרופנוב ואירנה טטי שוחררו במסגרת אותה העסקה גם כן, ועל-פי טענת חמאס שחרורן היה גם כן "מחווה לפוטין" - למרות שבפועל הן נכללו ממילא ברשימת החטופים שהיו מיועדים לשחרור, ולרוסיה לא הייתה כל השפעה על כך. בחמאס טענו כי שחרורן הוא במסגרת "כבוד לרוסיה, לתפקידה הבינלאומי ועמדתה המאוזנת בסכסוך".
המשמעות היא שחמאס מכיר בהשפעתה הבינלאומית של רוסיה, ומבקש לחזק את היחסים ובכך להפוך את עצמו לתומך דיפלומטי של מוסקבה. בנוסף, חמאס מעוניין להעביר מסר לעולם שהוא פתוח ליוזמות בינלאומיות, ולהציג את עצמו גם כ"תנועה מדינית" - כדי להישאר במוקד קבלת ההחלטות על הסוגיה הפלסטינית גם אחרי המלחמה. לרוסיה זה נוח: היא מנצלת זאת כדי לעמוד על תפקידה כמתווך ישר וחסר פניות באזור, בניגוד לארה"ב.
חמאס ניסה להשתמש בקשרים עם רוסיה גם לטובת יחסיו הפנים-פלסטיניים מול תנועת פתח. לפני שנה, ביקש חבר הלשכה המדינית של חמאס מוסא אבו מרזוק מהרוסים להאיץ באבו מאזן להתחיל מו"מ על הקמת ממשלת אחדות לאומית, שתנהל את רצועת עזה לאחר המלחמה. זאת, לאחר שאבו מאזן סירב לבקשה הישירה של חמאס.
מנכ"ל המרכז ללימודי אירו-אסיה ערביים, אחמד דהשאן, טען כי למרות הקרבה שמשדרים שני הצדדים, בפועל היחסים ביניהם אינם כה מהותיים. "לחמאס אין מה להציע לרוסיה מפני שלא אימץ שיח פוליטי ברור וספציפי", אמר. "אם חמאס יחס בשיח של הכרה בישראל ובגבולות 1967, פתרון שתי המדינות, פירוק מנשק והפיכת התנועה למפלגה פוליטית - זהו שיח שרוסיה יכולה להתבסס עליו. בלעדיו, היחסים עם חמאס הם לא יותר מאשר אמצעי של רוסיה לתקשר עם כל הצדדים. כך היא יכולה לשמור לעצמה מקום בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ולהפעיל לחץ על הצד הישראלי להבטיח את יישום ההבנות שסוכמו עמו - ולא להיגרר למתן תמיכה לאוקראינה".
