אם המציאות שלנו הייתה משודרת ב"נטפליקס", המסך היום (שני) היה מפוצל. המצלמה הייתה נעה בתזזיתיות בין עדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במשפטו הפלילי בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לבין התצהיר הדרמטי שהגיש היום ראש השב"כ המודח רונן בר - שהתייחס ללחצי נתניהו בהקשר משפטו.
לא פלא אם כן שנתניהו ואנשיו היו לחוצים מהתצהיר לאורך השבוע האחרון. לא זו בלבד שרונן בר טוען כי ראש הממשלה ניסה להפוך את השב"כ לסוג של משטרה חשאית שפועלת לשרידות שלטונו - אלא שהוא עשה זאת בתצהיר רשמי, במסגרת הליך משפטי.
גם רונן בר לא נותר חסין מלחצים - אבל מהכיוון ההפוך. עד הרגע האחרון הופעלו עליו לחצים כבדים מצד לשכת ראש הממשלה ומקורבים לנתניהו כדי שיוותר על הגשת התצהיר. הלחצים כללו הבטחות ל"גמישות" לגבי מועד סיום כהונתו, אבל כל מי שמכיר את נתניהו יודע שהבטחותיו נכתבות "על הקרח". עבור בר, הקושי האמיתי היה דווקא התחושה שהוא עלול לסחוף את השב"כ, שלא בטובתו, לשדה הקרב הפוליטי. ובזירה הזו - לנתניהו, כך נדמה, יש יתרון מובהק.
בסביבת ראש הממשלה בחרו בימים האחרונים לטעון כי החלטתו של רונן בר להגיש את התצהיר הושפעה מעמדתה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, שבחרה שלא לוותר טקטית - אלא לחתור לקבלת פסק דין עקרוני מבג"ץ "למען הדורות הבאים". עם זאת, בסופו של דבר ההכרעה הייתה של בר עצמו, שפעל בהתאם למצפונו המקצועי ולתפיסתו את שליחותו הציבורית – לא רק כראש השב"כ, אלא גם בשם מי שיכהנו אחריו. לדבריו, מניעיו נבעו מהצורך לשמור על ממלכתיות, על עקרונות הדמוקרטיה, ועל עצמאות השירות.
תצהירו של בר הוא שילוב טקסטואלי של ראיות לכאורה, שמהן עולה כי נתניהו ניסה לנצל את כוחו האדיר של שב"כ, החולש על יכולות איסוף ואחסון של מידע חודרני וקטלני על אזרחי ישראל - למען תועלתו האישית והציבורית. בין השאר, בילוש אחר המחאה החברתית למען שימור שלטונו ולמען תועלתו האישית; דחיית משפטו; ושיבוש או עצירת חקירת "קטאר-גייט".
לאורך התצהיר מדגיש בר בפני בג"ץ, כפי שהודיעה בהרב-מיארה בתשובתה לבית המשפט ולציבור, שאין מדובר בעניינו האישי או בהתערבות בחקירת "קטאר-גייט" - אלא תמיכה בעקרון שהשב"כ יפעל באורח ממלכתי, נאמנות לממלכה ולא למלך, שהוא ראש הממשלה הממונה אישית על ראשי השב"כ.
במסגרת התצהיר מפרט בר גם את התבחינים לאורם מפעיל השב"כ את סמכויותיו, בשיתוף עם היועצת המשפטית לממשלה ובהתאם לפסיקות בג"ץ - ובמטרה אחת: לשרת את ייעודו הממלכתי של השירות, ולא שום אינטרס פוליטי או אישי. הסעיף מקבל חשיבות מיוחדת גם בהקשר החלטתו של בר לחקור גורמים כהניסטיים ולהימנע מחקירת סרבנות. אמת המידה להפעלת שב"כ בהקשר זה, לפי בר, היא "חתרנות" - פעילות בלתי חוקית, שיש בה היבטים חשאיים ופוטנציאל לאלימות. "כל מה שחורג מתבחין זה", כתב, "אינו עניין להפעלת סמכויות שב"כ".
מבחינה משפטית, מצליח בר להעביר לשופטי בג"ץ את המסר המרכזי - זה שממנו ניסו להתרחק במהלך הדיון: לא מדובר כאן בפרוצדורה טכנית של פיטורין שנעשו לכאורה בניגוד לכללי המנהל התקין, אלא בלב המהות. השאלה היא ערכית, לא טכנית. ברמז או במפורש, ברור כי בג"ץ צפוי לאשר הליך פיטורין שיהיה סדור, חוקי ומבוקר - למשל, באמצעות ועדת גרוניס. לחלופין, בר עצמו עשוי לממש את כוונתו להתפטר, כפי שציין בסיום תצהירו.
המערכת המשפטית שואפת להגיע לפסק דין שלא יעניק צדק אישי לבר, אלא יבסס עקרונות של צדק למדינה - כזה שישמור על המשך שלטון תקין, על עצמאות שומרי הסף ועל עמידתם מול לחצים פוליטיים. ראש השב"כ, רמטכ"ל, נגיד בנק ישראל, החשב הכללי או יועץ משפטי במשרד ממשלתי - כולם צריכים לדעת שהם מחויבים לפעול לפי מצפן מקצועי ואזרחי, גם אם עמדתם אינה נוחה לנבחר הציבור שמעליהם. חובתם היא לומר את עמדתם בגלוי - ולא לחשוש מפיטורים, או גרוע מכך: מהשתקה עצמית והתיישרות שקטה עם הקו הפוליטי.
כדי לחזק את עמדתו, מציב רונן בר לא רק עמדות ערכיות - אלא גם דוגמאות קונקרטיות. הוא מציג את פנים, הראיות ו"האקדחים המעשנים" של "הנחתות" נתניהו - בעוד שרה"מ עד כה הסתפק בלומר שאין לו אמון בבר, מבלי לפרט על סמך מה. כעת, נותר לראות האם נתניהו בכלל ירים את הכפפה המשפטית עד חמישי כפי שהוקצב לו על-ידי בג"ץ, או שמא יפעיל בינתיים מכונת תעמולה באמצעות התקשורת. קדימון לכך כבר הופרח לאוויר, שנטען שרונן בר הוא שקרן.
ייתכן שנתניהו ומקורביו סומכים על ההססנות שהפגינו שופטי בג"ץ בדיון הפומבי, כשניסו לברוח לבירור פרוצדורת ההדחה. אין ספק שבג"ץ ששר המשפטים שאינו מכיר במינויו ובסמכותו של הנשיא עמית - הוא אינו בג"ץ חזק, אלא כזה שבורח מבשורה.
