אחרי נאומו המרגש במועצת הביטחון של האו"ם, שורד השבי אלי שרעבי הגיע בשבת בבוקר לבית הכנסת האורתודוקסי פארק איסט במנהטן.
כ-2,000 יהודים וישראלים הגיעו למקום כדי לשמוע את שרעבי וללחוץ את ידו. גם ראש העיר ניו יורק אריק אדמס הגיע לברך אותו על שחרורו. ותיקי בית הכנסת אמרו כי אי אפשר היה להכניס סיכה בבית הכנסת, והעידו שזה המניין הכי גדול שהיה להם מאד שבית הכנסת נוסד בשנת 1890.
שרעבי ריגש מאוד את הקהל וגרם לרבים להזיל דמעה. "אני לא אנוח ולא אשקוט עד שלא אחזיר את כל אחיי החטופים שנשארו במנהרות. זו הסיבה שהגעתי לאו"ם, זו הסיבה שטסתי רק שבועות ספורים אחרי שיצאתי מהמנהרות. זאת הסיבה שנפגשתי עם הנשיא טראמפ בחדר הסגלגל וזו הסיבה שנפגשתי עם ראש ממשלת בריטניה מיד לאחר מכן. זאת הסיבה שאני כאן מולכם", אמר שרעבי לנוכחים.
הקהל בבית הכנסת עמד ומחא כפיים וקרא "bring them home". הרבה מהנוכחים בכו, בהם גם הרב של בית הכנסת, ניצול השואה ארתור שנייר שחגג בשבת את יום הולדתו ה-95. שרעבי נפגש עימו ונישק אותו בלחי, ואנשים שנכחו במקום אמרו שזה היה רגע עוצר נשימה.
לפני כשלושה ימים נאם כאמור שרעבי בפני מועצת הביטחון של האו"ם, ושיתף בנאומו את נציגי המדינות החברות על מה שעבר בשבי בעזה - ההרעבה, העינויים, הסיוע שהגיע ישירות מכספי הממשלות ונגנב על-ידי מחבלי חמאס - והעזרה שלא הגיעה.
נאומו של שרעבי מול נציגי המדינות החברות במועצת הביטחון
(צילום: UN WEB TV)
על התנאים הבלתי אנושיים שבהם הוחזק אמר: "האכילו אותי חתיכת פיתה ביום וכוס תה. הרעב כילה הכול. הם הכו אותי. הם שברו לי את הצלעות. לא היה אכפת לי. רק רציתי חתיכת לחם". בנוסף, תיאר כיצד ארגון הטרור מנע ממנו ומחבריו לשבי כל גישה למזון ולמים, בעוד שמחבלים אכלו ללא הגבלה מהסיוע הבינלאומי שנשלח לעזה.
שרעבי סיפר איך ברגעים האחרונים לפני שחרורו, מחבל ניגש אליו והראה לו תמונה של אחיו, יוסי, ואמר לו שנהרג. "זה היה כאילו הורידו עליי פטיש ענק. סירבתי להאמין לזה", אמר. כשהגיע לנקודת המסירה, פגש לראשונה זה 491 ימים נציגה מהצלב האדום. "היא אמרה לי, 'אל תדאג, אתה בטוח עכשיו'. אני בטוח? איפה היה הצלב האדום במשך 491 ימים?".
שרעבי פנה ישירות לנציגי המדינות החברות במועצת הביטחון בקריאה חד-משמעית: "491 ימים רעבתי, הייתי כבול והתחננתי לאנושיות שלי. בכל הזמן הזה, אף אחד לא בא. אף אחד בעזה לא עזר לי". הוא הדגיש כי אזרחים בעזה היו עדים לסבלם של החטופים ולא עשו דבר.
