בשבועות האחרונים ניתן היה לראות את עלייתן של שתי דמויות משמעויות במזרח התיכון: מצד אחד, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, ומצד שני נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. השניים הם אלה שיחד עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מעצבים וקובעים את עתיד האזור, בין אם זה בזירה הסורית - באמצעות נרמול מנהיגותו של אחמד א-שרע (אל-ג'ולאני) בסוריה - ובין אם זה בהתמודדות מול הגרעין האיראני, כאשר ישראל נותרת לחלוטין מהצד, מבודדת.
פגישת טראמפ עם מנהיג סוריה א-שרע
ישראל עסוקה מצד אחד במשברים פוליטיים פנימיים וניהול קואליציה שהופכת מורכבת מיום ליום. מצד שני, בהתארכות של מלחמה בעזה - כאשר על התועלת שלה קיים ויכוח הולך וגדל בארץ, ורוב הישראלים דורשים את סיומה. כעת עולה השאלה: האם הנשיא טראמפ זרק את ישראל "מתחת לגלגלי האוטובוס"? התשובה לכך מורכבת, ויש פנים לכאן ולכאן.
מחלום ישראלי למציאות מסובכת
לפני שצוללים לתשובה, צריך לזכור איך החלה כהונתו של טראמפ. בשבועות הראשונים הוא נראה כמו נשיא מהחלומות. הוא הצהיר שיפתח את שערי הגיהינום על חמאס, מה שהתגלה כמילים ללא כיסוי. לאחר ניצחונו בבחירות, הושג השלב הראשון של עסקת החטופים שבמסגרתו שוחררו 38 חטופים, מתוכם 25 ישראלים חיים, בהם אברה מנגיסטו והישאם א-סייד שהוחזקו בשבי עוד לפני המלחמה; חמש התצפיתניות וארבל יהוד, חמישה חטופים תאילנדים שלא היו חלק מהמו"מ, ועוד שמונה חללים, בהם בני משפחת ביבס. הרבה מאותו שלב בעסקה הושג בזכותו.
עם כניסתו לתפקיד, טראמפ ביטל את אמברגו הנשק על ישראל. הוא ביטל את הסנקציות על מתנחלים קיצונים וביטל את כל התקציבים שהועברו לאונר"א. הוא הטיל סנקציות על בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג והתובע שלו קארים חאן. טראמפ גם הזמין את נתניהו לביקור בבית הלבן - ולמעשה הוא היה המנהיג הזר הראשון שפגש אותו בקדנציה הזו. בפגישה ההיא טראמפ זרק את רעיון ה"רילוקיישן" של תושבי עזה לחו"ל, חלומו הרטוב של הימין הישראלי - שהיה באופוריה.
אבל אז התחילו ה"קלקולים". זה התחיל בשיחות הישירות שקיים שליחו של טראמפ לענייני חטופים, אדם בוהלר, עם חמאס, מה שהימם את ישראל. אחרי הבהרות, ירושלים מיהרה לטעון שבוהלר פעל שלא ברשות ולא בסמכות ושהוא בכלל פוטר, וכי האמריקנים הבינו שטעו והפסיקו את השיחות עם ארגון הטרור. העסקה שאליה הגיע וויטקוף עם חמאס, שהביאה לשחרורו של עידן אלכסנדר, הוכיחה בדיעבד שבוהלר פעל ברשות ובסמכות טראמפ - ועובדה שהשיחות עם ארגון הטרור צלחו.
החטוף האמריקני - והחמצת ההזדמנות הישראלית
בישראל שוב הוכו בתדהמה: הנשיא טראמפ הצליח להביא לשחרורו של החייל עידן אלכסנדר לאחר 584 ימי שבי - מבלי שישראל תשלם דבר בתמורה, וכל זאת בזכות אזרחותו האמריקנית. אף שאירוע השחרור התקבל כאן בחיבוק חם, התחושה בציבור הייתה של מבוכה: מה המסר לשאר החטופים? האם בלי דרכון זר - הסיכוי שלך נמוך יותר?
ישראל מצדה לא בזבזה זמן. מיד לאחר שחרורו של אלכסנדר, ביצעה פעולה שנראית כמו החיסול המוצלח ביותר מאז פרוץ המלחמה: ניסיון חיסולו של מוחמד סינוואר - שגורלו עדיין לא ברור - ככל הנראה יחד עם בכירים נוספים בחמאס. אלא שבדיוק כמו בחיסולים דרמטיים קודמים, גם הפעם המהלך הזה עלול להוביל לתוצאה מוכרת: קיפאון חדש במגעים לעסקת חטופים.
האמריקנים מיהרו להבהיר כי שחרורו של עידן אלכסנדר לא בא על חשבון שאר החטופים, אלא נעשה בשל מחויבותם לאזרח האמריקני החי האחרון בשבי חמאס - ותוך תקווה לשמש פתיח לעסקה רחבה יותר. בישראל, התחושה שונה: מערכת הביטחון משדרת עצבנות, התקיפות בעזה מתרחבות, והמסר ברור - אם עסקת חטופים לא תצא לפועל בימים הקרובים על פי מתווה וויטקוף המקורי, מבצע "מרכבות גדעון" ייצא לדרך מיד לאחר שטראמפ יעזוב את האזור.
וזה נמשך עם ההזמנה המפתיעה של נתניהו לפגישה שנייה בבית הלבן. התירוץ הרשמי היה עניין המכסים שטראמפ הטיל על ישראל - מכסים שירושלים נענתה להם בצעדים שונים, אך הם לא בוטלו עד היום. בפועל, הסיבה האמיתית הייתה דרמטית בהרבה: טראמפ רצה להודיע לעולם, כשלצידו נתניהו, שהוא פותח במו"מ ישיר עם איראן על הסכם גרעין חדש.
טראמפ: "רוצה הסכם עם איראן, אבל היא חייבת להפסיק לתמוך בטרור"
(צילום: רויטרס)
4 צפייה בגלריה
לחיצת היד ההיסטורית בין טראמפ לא-שרע. ישראל מציגה את מנהיג סוריה כ"מחבל בחליפה" זה שנים
(צילום: AFP PHOTO / SAUDI ROYAL PALACE / BANDAR AL-JALOUD)
אמריקה חותמת הסכמים - וישראל מחוץ לתמונה
נתניהו שוב נתפס לא מוכן. דקות אחרי ההצהרה, אנשיו ניסו להסביר שהנשיא "ממצה את הערוץ הדיפלומטי לפני הצעד הצבאי". בפועל, האמריקנים שידרו בלבול: בהתחלה דיברו על כך שיאפשרו לאיראן להחזיק גרעין אזרחי, וויטקוף ציין העשרה עד 3.67%, ובישראל זיהו את הדפוס - הרבה מילים, מעט הבהרה. כשטהרן לא התרשמה, טראמפ עבר לטון חדש: פירוק מוחלט של תוכנית הגרעין – או הפצצה צבאית. איראן, למעשה, צריכה לבחור בין שתי האופציות.
וזה המשיך בדיווח של סוכנות הידיעות רויטרס, שלפיו ארה"ב הסכימה לוותר על התנאי של נורמליזציה עם ישראל - ומוכנה להעניק לסעודיה גרעין אזרחי. אלא שעל אף הפרסום, בפועל זה לא קרה - לפחות בינתיים. במהלך ביקורו של טראמפ בריאד לא נחתם כל הסכם בנושא, ואף לא ברור אם הסוגייה בכלל עלתה לדיון. ייתכן שמדובר היה בבלון ניסוי, או בניסיון של גורם כלשהו לטרפד את המהלך מבעוד מועד.
זה לא נעצר - עם ההצהרה המפתיעה של טראמפ, שלפיה הגיע להסכם עם החות'ים - לפיו הם יפסיקו לתקוף אוניות אמריקניות, ובתמורה ארה"ב תפסיק להפציץ בתימן. בישראל קיבלו את הדברים בהלם מוחלט, במיוחד לאור העובדה שלא ידעו כלל על המגעים - ולא עודכנו מראש על הסיכום. התחושה בירושלים הייתה קשה: בת הברית הקרובה ביותר של ישראל חותמת על הסכם עם החות'ים, מבלי לדרוש מהם להפסיק את התקיפות נגד ישראל.
ישראל מצאה את עצמה לבדה במערכה. בכירים בישראל הודו שמידת התקיפות שביצעה ארה"ב בתימן בלילה אחד - שוות ערך לשנה שלמה של פעילות ישראלית. החות'ים מיהרו לנצל את המצב, והחריפו את השיגורים לעבר ישראל - עד לפגיעה הישירה בנתב"ג, שהובילה לגל ביטולי טיסות מצד חברות זרות. ארה"ב לא חידשה את התקיפות. מבחינתה, הנושא נסגר.
"פסח" על ישראל במסע ההיסטורי
וזה המשיך עם המסע ההיסטורי של טראמפ במזרח התיכון - שלושה ביקורים רשמיים בשלוש מדינות במפרץ: סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות. ישראל לא הייתה חלק מהמסע הזה. טראמפ "פסח" עליה לחלוטין, וירושלים אפילו לא הוזכרה באירועים המרכזיים. כשהנשיא האמריקני חתם על ההסכמים בריאד, דוחא ואבו דאבי - הוא הסתנוור מטריליוני הדולרים שיזרמו לכלכלה האמריקנית, ופשוט לא ספר את ישראל.
והתדהמה הגדולה מכולן הגיעה עם הפגישה ההיסטורית של טראמפ עם מנהיג סוריה, אחמד א-שרע – ג'יהאדיסט מוכר לשמצה, שישראל מציגה זה שנים כ"מחבל בחליפה", שרק החליף אותה בעניבה. טראמפ לחץ את ידו מול המצלמות, הודיע על הסרת הסנקציות האמריקניות, וקיבל אותו בקלות למשפחת העמים.
טראמפ מכריז על הסרת הסנקציות מסוריה
בישראל ניסו למזער את הנזק, ועל אף התחושות הקשות ניסו להציג את הפגישה עם א-שרע כהתפתחות חיובית - שאולי זה דווקא טוב שמנהיג סוריה מתקרב למערב ולא לאיראן. בישראל גם הודו שא-שרע אכן נקט לאחרונה בצעדים שמרמזים על שינוי כיוון. עם זאת, לא נעלם מעיני ירושלים שהחיבוק האמריקני לאל-שרע הושג בזכות מוחמד בן סלמאן הסעודי, ורג'פ טאיפ ארדואן הטורקי. הם, למעשה, החברים החדשים של טראמפ.
במקביל, האמריקאים בוחנים בחיוב אפשרות לספק מטוסי F-35 לטורקיה ולסעודיה - מהלך שעלול לפגוע באופן ישיר ביתרון הצבאי האיכותי של ישראל, שנחשב לאבן יסוד ביחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות. טראמפ מסתנוור מהכסף הסעודי והאמירתי, אך מתעלם מהשאלה מה יישאר מהיתרון הישראלי כשהמדינות השכנות יצוידו בטכנולוגיה המתקדמת ביותר. ברקע, בכירים בממשל פרסמו סרטונים מארמונות המפרץ הפרסי כשהם מתפעלים בשטחיות מהשיש והנברשות. תפיסת העולם של טראמפ ברורה: כסף קודם לערכים.
במטוסו במהלך המסע נשאל טראמפ על ידי כתבים מדוע בחר לפסוח על ישראל, והאם שורת הצעדים שנקט לא פוגעת בה. תשובתו הייתה קצרה וחדה: "להפך. המסע שלי דווקא מחזק את ישראל".
ואולי זה טוב לישראל?
ויכול להיות שטראמפ לא טועה לגמרי. הוא מחזק את ברית המדינות המתונות נגד איראן, ובזמן שהוא מנהל מגעים דיפלומטיים כמעט יומיומיים עם טהרן - הוא גם ממשיך להחריף את הסנקציות, מה שנחשב לצעד חיובי מבחינת ישראל. עם זאת, לאורך הדרך טראמפ מתעלם מסוגיות מהותיות: הוא לא ריסן את נשיא טורקיה ארדואן, שממשיך להסית נגד ישראל באין מפריע, ואף הרחיק לכת במחוותיו לקטאר - מדינה שתומכת בחמאס, מארחת את מנהיגיו, ומאפשרת לרשת "אל-ג'זירה" הקטארית להפיץ תכנים מסיתים נגד ישראל ויהודים.
טראמפ הסכים לקבל מהקטארים מטוס פרטי מפואר בשווי 400 מיליון דולר, תוך התעלמות מניגוד העניינים הבוטה שמרחף מעל המהלך. משפחת טראמפ מקיימת קשרים עסקיים נרחבים עם קטאר, וחלק מיועציו ומקורביו הבכירים עבדו בעבר בשירות המשטר הקטארי.
ולגבי האפשרות שארה"ב תספק מטוסי F-35 מתקדמים לטורקיה - מתברר שזה לא צפוי לקרות מחר בבוקר. אנקרה הביעה רצון להצטרף מחדש לתוכנית, לאחר שהוסרה ממנה על ידי ממשל ביידן, אך הדרך לשם ארוכה: הטורקים נדרשים לעמוד בשורה של תנאים מחמירים, ולא ברור אם יעמדו בהם.
האמריקאים ממשיכים להעביר לישראל מסרי הרגעה: "אין לכם מה לדאוג, טראמפ הוא הנשיא הכי ידידותי לישראל - והוא לא יזרוק אתכם מתחת לגלגלי האוטובוס". אלא שהמסרים הפומביים האלה סותרים תדרוכים שמגיעים מסביבת טראמפ, שם מביעים אכזבה מנתניהו - בעיקר בשל ההתמקדות שלו בהישרדות פוליטית ובשיקולים קואליציוניים צרים, שמובילים אותו לסרב למהלכים שנחשבים בעיניהם היסטוריים – כמו נורמליזציה עם סעודיה, עסקת חטופים, ומהלכים אזוריים נוספים.
הוויתור של נתניהו
בקרב גורמים המקורבים לנשיא נשמעת ביקורת הולכת ומחריפה: שישראל מגיבה באיטיות, שהיא לא חדה מספיק, שהיא מפספסת את התמונה האסטרטגית הרחבה. אותם גורמים מתארים את המצב כך: הרכבת של טראמפ כבר יצאה מהתחנה. ישראל יכולה עדיין לעלות - אבל אם תתמהמה, לא יחכו לה.
בימים או בשבועות הקרובים יתברר לאן מועדות פני המגעים בין ארצות הברית לאיראן – האם יבשילו להסכם גרעין חדש, או יתפוצצו ויובילו להסלמה. אז, אולי לראשונה, יעמוד טראמפ ברגע האמת: האם יממש את הצהרותיו ויחסל את תכנית הגרעין האיראנית בפעולה צבאית. אם יבחר באופציה הזו - ישראל תרשום ניצחון, ויהיה אפשר לטעון שוב שטראמפ ונתניהו פועלים באותו דף. אבל אם טראמפ ילך להסכם דיפלומטי, ישראל תיתקל בבעיה לא פשוטה.
בתרחיש כזה, גם אם ירושלים תראה בהסכם ויתור מסוכן, נתניהו יתקשה לצאת נגדו בגלוי. הוא לא יוכל לשחזר את נאום הקונגרס מהתקופה של אובמה. טראמפ מודע לכך - ולכן מרשה לעצמו להתחשב פחות בפקטור הישראלי.
בסביבת נתניהו נזהרים מאוד בכבודו של טראמפ. אף אחד לא מעז לומר מילה רעה על הנשיא האמריקני – הם יודעים שטראמפ זה לא ביידן. ובכל זאת, קשה שלא להתרשם שהם מאוכזבים ומופתעים. כעת, כל שנותר להם הוא לקוות שטהרן היא זו שתפוצץ את המגעים - כדי להימנע מהסכם גרעין נוסף שידחה את הבעיה, אך ישאיר את איראן כמדינת סף גרעינית.
מי שתוהה האם טראמפ זנח את ישראל, צריך אולי לשאול שאלה אחרת: האם לא ישראל היא זו שמציבה את עצמה בעמדה בעייתית. לא בטוח שהתשובה נעוצה בוושינגטון – ייתכן שהיא דווקא בירושלים. התנהלות מהוססת, לעיתים רשלנית, מצד ממשלת נתניהו - היא שגורמת לישראל להחמיץ הזדמנויות מדיניות.
בתסריט אחר, שבו המלחמה הייתה מסתיימת ועסקת חטופים הייתה נחתמת, נתניהו היה יכול לעמוד לצדו של טראמפ בריאד וללחוץ את הידיים של אותם שחקנים אזוריים – כמנהיג אזורי מוביל. הוא היה יכול לצאת כמנצח, אבל הוא לא מסוגל לעשות זאת - משום שהוא יודע שהדבר כרוך בפירוק הקואליציה שלו, וזו חשובה לו יותר מהשלום וההתנהלות הדיפלומטית-אסטרטגית.
