"שמעתי 'אללה אכבר' מהחצר, חשבתי שזה הסוף". שורדת השואה ז'קלין גליקסמן בת ה-82 הייתה בביתה בעין השלושה כשנשמעו האזעקות בבוקר 7 באוקטובר. על רקע פרסום תחקיר צה"ל על שאירע בקיבוץ, היא מספרת על המחבלים שהגיעו עד לביתה - ועל כך שבתושייה רבה סייעה לסגן הרבש"ץ.
"בשעה 6:30 בבוקר היה צבע אדום, נכנסתי לממ"ד והתיישבתי על המיטה", תיארה ז'קלין את הרגעים הראשונים שחוותה בבוקר שמחת תורה. "היו איתי פלאפון וטאבלט. אני מחכה ומחכה, הייתה רגיעה ויצאתי למטבח כדי להכין לי ארוחת בוקר. הבן שלי מארה"ב התקשר אליי ופתאום אני שומעת 'אללה אכבר'. חזרתי מהר לממ"ד ואחרי כמה דקות אני שוב שומעת רעשים בתוך הבית שלי ודברים נשברים. חשבתי שזה הצבא".
בהמשך סיפרה: "הדלת של הממ"ד נפתחת ועומד מולי מחבל חמוש. הוא הניח אצבע על הפה - סימן לי להיות בשקט. אני מסתכלת עליו ולא מגיבה. ישבתי והסתכלתי עליו. חשבתי שזה הסוף. הוא לקח את הטלפון שלי ופתח אותו, גם את הטאבלט, פתח את המגירה של הארון, יצא וסגר את הדלת".
אם ז'קלין חשבה שזו תהיה הפעם היחידה שתיתקל במחבל באותו הבוקר - המציאות הפתיעה אותה שוב. "המשכתי לחכות בממ"ד ופתאום אני שומעת רעש מהחלון, ששוברים את התריס ומזיזים את חלון הפלדה", הסבירה. "שלושה עמדו שם וביקשו ממני כסף. הרמתי ידיים והסברתי להם בדרך-לא-דרך שכבר לקחו לי את הטלפון והכסף, אותו המחבל שהיה מקודם. ישבתי על המיטה ושמעתי רשרוש מאחורי דלת הממ"ד. הנחתי שמשהו לא טוב הולך לקרות".
לאחר מכן, בתושייה רבה, היא החליטה להיות אחראית לגורלה - ולהימלט מהמקום אחרי שהמחבלים הציתו את ביתה. "החלטתי להרים רגל על השידה, עליתי על אדן החלון וקפצתי החוצה. ניסיתי לרוץ בשביל שמאחורי הבית ואני רואה שהבית של חברה שלי, סילביה מירנסקי, בוער ועולה באש. רצתי לאזור המזכירות כי חשבתי שכיתת הכוננות שם וישמרו עליי. אני רועדת ובוכה. במזכירות אני רואה שהטנדר של הרבש"ץ שלנו מפוצץ ושהוא שוכב על האדמה חסר חיים. אמרתי לעצמי 'לא יכול להיות. זה לא רמי, זה לא רמי'", שיתפה.
בהמשך הסבירה ז'קלין כיצד עזרה לסגן הרבש"ץ לשוב לזמינות. "המשכתי לרוץ ובדרך ראיתי פלאפון. הרמתי אותו והמשכתי לרוץ ואני דופקת בדלתות ושואלת אם מישהו יכול לפתוח לי את הדלת. פתאום מבעד החלון ראתה אותי מישהי, היא קראה 'מרסלו, מרסלו' (סגן הרבש"ץ). הוא הגיע ואמר לה שהוא מכיר אותי. רצתי לעבר הדלת שלהם, הם פתחו לי את הדלת ונכנסתי במהירות לממ"ד והתיישבתי. הייתי גמורה. אמרתי להם שמצאתי טלפון ומרסלו אמר 'כן, זה שלי'. זה נפל לו כשהוא יצא ונתקל במחבלים", אמרה.
"למחרת ראיתי שהבית שלי נשרף. כל החיים שלי נשרפו באותו רגע. 60 שנה מהחיים שלי היו שם. הכול נשרף לי. הוא נשרף לחלוטין ועכשיו נהרס. חברה שלי סילביה נספתה בביתה. זה נוראי. הילדים שלי אמרו 'אמא, עשית את הדבר הנכון'. כל מה שסיפרו אתמול ידענו. חווינו את זה. זה לא עושה טוב. מה שהכי עצוב זה שלא יודעים מה יהיה הלאה, אף אחד לא יודע", סיכמה.
מוקדם יותר כאמור פרסם צה"ל את התחקיר על הקרב בעין השלושה, המפרט כיצד למרות מיקום הקיבוץ במרכז העוטף - סמוך לקיבוץ ניר עוז - מתקפת חמאס לא השיגה בו את התוצאה המזוויעה שהשיגה ביישובים שכנים.
במסגרת התחקיר עולה כי תקלה חמורה באוגדת עזה מנעה את העברת הפקודה לכוחות בשטח - אבל בכך, התברר בדיעבד, ניצל כמעט לחלוטין הקיבוץ הסמוך לגבול: ארבעה בני אדם נרצחו ב-7 באוקטובר בעין השלושה, שנמצא במרחק אווירי של שלושה ק"מ בלבד מגבול הרצועה, ושאליו חדרו 15 מחבלים בגל הראשון בבוקר הטבח, וכמה עשרות בגל נוסף.
הסיבה לכך, כאמור, היא תקלה חמורה שהייתה בקשר שבין החמ"לים בגזרה. באוגדת עזה העבירו סמוך לשעה 3:00 הוראה לכוחות להתרחק מגדר הגבול, כדי לא לעורר חשד בחמאס שמשהו בתזוזות ברצועה זוהה במהלך הלילה בעקבות ה"סימנים המעידים" שהתקבלו על תקיפה אפשרית. אלא שהוראה זו לא ירדה לשטח, לגדוד המרחבי של גזרת כיסופים, כי נתקעה בין החמ"לים - והלוחמים כלל לא קיבלו אותה.
קיבוץ עין השלושה מסר: "בעקבות התחקיר הצה"לי שהתייחס לתפקוד כיתת הכוננות באותה שבת, אנו מבקשים להביע את כעסנו ומורת רוחנו על האמירה כי תפקוד הכיתה לא היה אפקטיבי. במיוחד מטרידה העובדה שהצבא מנסה להטיל את האשמה על מוכנות כיתת הכוננות, דבר שאינו צודק ואינו תקין.
חשוב להדגיש שהאחריות והמוכנות של כיתת הכוננות נמצאות בידי צה"ל, כולל מספר האימונים בשנה, כמות הנשקים ביישוב, בקרה ופיקוח. אין זה נכון ולא הוגן שהתחקיר יתייחס באפקטיביות הכיתה, מבלי להתייחס לתנאים הלא פשוטים שבהם פעלו ולצעדים שננקטו על-ידי משרד הביטחון לפני המלחמה והביאו למצב הזה. במשך קרוב לעשור יש מאבק עיקש להכיר בכיתת הכוננות וברבש"צים, הצבא ביקש לצמצם את הכיתות ואת שכרן, וכולל זה שהנשקים נלקחו מהקיבוץ ובאותה שבת ארורה היו ברשות הכיתה רק ארבעה נשקים (אחד מהם על הרבש"ץ שנהרג סמוך לשעה 7:11 ונשקו נחטף).
"חברי הכיתה יצאו להילחם לפקודת הרבש"ץ, עשו כל שביכולתם עם האמצעים שעמדו לרשותם, גם עם חוסר ההכנה לאירועים מסוג זה שבאחריות צה"ל. אנו גאים בחברי כיתת הכוננות שלנו ועומדים מאחוריהם. הם הראו אומץ לב ופעלו בשיקול דעת שהיה חלק משמעותי בהגנה על הקיבוץ. מפרוץ המלחמה ועד היום (כיום מחלקת הגנת היישוב) פועלים ללא לאות בשמירה על הקיבוץ. אנו דורשים שהאחריות המלאה תוטל על הגורמים המתאימים והעבודה שנעשית כדי להגן על הקיבוץ תזכה להערכה הראויה".
פורסם לראשונה: 22:44, 23.04.25
