התגובה של ממשלת קטאר לתחקיר השב"כ על אירועי שבעה באוקטובר 2023, מעידה על הלחץ שבו נמצאת כעת דוחא. משרד התקשורת הבינלאומי של קטאר פרסם הודעה הבוקר (רביעי) שבה נטען כי התחקיר של השב"כ הוא "עוד דוגמה להסתה המונעת על ידי אינטרס עצמי בפוליטיקה הישראלית", וכן ש"כל סיוע שנשלח מקטאר לעזה, הועבר עם הידע, התמיכה והפיקוח המלא של הממשל הישראלי- כולל שב"כ. מעולם לא נמסר סיוע לחמאס".
אלא שמדובר פה בחצאי אמיתות או חוסר דיוקים משווע במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, זה שקר גס שמזכיר בנימה ובסגנון את הדברים שיוצאים מפי מקורבי ראש הממשלה, מירושלים וממיאמי, ביחס לראש השב"כ רונן בר. צודקת ממשלת קטאר באומרה שהסיוע הכספי של דוחא הועבר בידיעת ממשלת ישראל ואפילו בידיעת השב"כ. אלא שהשב"כ כן היה הגורם שהתנגד להעברת הכסף הזה. ובניגוד לנטען על ידי לשכת ראש הממשלה, אין מדובר פה בעניין בין רונן בר לבין נתניהו. את הטענות הללו משמיעים שלל בכירים ישראלים לשעבר במערכת הביטחון, כולל ראש השב"כ לשעבר, נדב ארגמן. הדברים מתועדים, כתובים, ואם תקום כאן ועדת חקירה ממלכתית, היא תוכל לראות זאת בקלות.
הסיפא של ההודעה של קטאר, כי לא הועבר סיוע לחמאס, הוא עיוות קיצוני כבר של האמת. הכסף אמנם הועבר באופן רשמי לידי משפחות נזקקות ברצועת עזה ולשלל פרויקטים הומניטריים, אך הכסף הזה הועבר במזומן ועשה דרכו בקלות רבה לזרוע המדינית של חמאס ומשם לזרוע הצבאית. גם במוסד ידעו על כך, לא רק בשב"כ, וניסו להתריע בפני ראש הממשלה נתניהו, אך הוא התעלם גם מהאזהרות האלה והמשיך בהעברת הכספים.
סכום המשתווה ל-150 מיליארד דולר
360 מיליון דולר בשנה במזומן עברו לחמאס. בהשוואה למשק הישראלי, ביחס לכלכלה הפלסטינית, מדובר כאילו הועבר לחמאס או לעזה סכום המשתווה ל-150 מיליארד דולר. מדובר בסכום שאפשר לחמאס להתעצם צבאית כמו גם פוליטית. הוא פינה לו כסף מכספי המיסים שגבה חמאס מתושבי עזה, שהועברו ישירות לזרוע הצבאית, מבלי אפילו שהכסף הקטארי הועבר לידי חמאס ישירות.
הסיוע הקטארי שמוזכר בתחקיר של השב"כ כמו גם הקשר של דוחא לישראל מעוררים היסטריה בקרב אנשיו של נתניהו ויש לכך סיבה כך נראה. גם להם קשה להסביר את העברת הכסף המפוקפקת ונוח להם כמובן להאשים את מערכת הביטחון בכל דבר
וכך לא זו בלבד שאט אט נחשפים ממדי ההתערבות של קטאר בפוליטיקה הישראלית, דרך לשכת ראש הממשלה ודרך גורמים אחרים בישראל, אלא שכעת דוחא מוצאת עצמה בלב העימות הישיר והגלוי בין ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו, לבין ראש השב"כ רונן בר. ולקטאר, כמו תמיד, יש הרבה, אולי אפילו המון מה להסתיר.
הסיוע הקטארי שמוזכר בתחקיר של השב"כ כמו גם הקשר של דוחא לישראל מעוררים היסטריה בקרב אנשיו של נתניהו ויש לכך סיבה כך נראה. גם להם קשה להסביר את העברת הכסף המפוקפקת ונוח להם כמובן להאשים את מערכת הביטחון בכל דבר. אלא שכאן כבר מדובר בהחלטה מדינית נטו, של ראש הממשלה נתניהו, הוא ולא אחר. הסעיף השני בתחקיר של שב"כ שמעורר חלחלה בקרב אנשי נתניהו, היא האשמה או מסקנה ברורה שנתניהו (יחד עם הצבא) סרבו פעם אחר פעם לדרישות השב"כ לבצע "מבצעי עריפה", כלומר לחסל את ראשי חמאס ובהם יחיא סינואר. היו לכך לא מעט הזדמנויות, תחת שלושה ראשי שב"כ שונים (כהן, ארגמן ובר) ובכל פעם מחדש נתניהו (וגם נפתלי בנט) דחה את ההמלצה. ניתן לשער מה היה קורה אם מבצע עריפה שכזה היה יוצא לפועל, ניתן רק לדמיין כיצד לא היה פועל חמאס בשבעה באוקטובר.
אבי יששכרוף צילום: יובל חןבסופו של דבר לא צריך להיות גאון גדול כדי להסיק את המסקנות הפשוטות שברורות לרוב אזרחי ישראל: השב"כ כשל במילוי תפקידו בשבעה באוקטובר, צה"ל כשל במילוי תפקידו בשבעה באוקטובר. אך מעל כולם ראש הממשלה והממשלה היו אלה שכשלו בחודשים ובשנים שלפני כן. נתניהו היה אבי אבות הקונספציה שטיפחה את חמאס, שהעבירה לו כספים וראתה בו נכס. הוא זה שהנחיל לראשי השב"כ שמתחתיו והרמטכ"לים את מדיניות הכלת חמאס וחיזוקו של הארגון. וכעת הוא אינו יכול לברוח מהאחריות ומההודאה שהוא האחראי המרכזי לכישלון של מדינת ישראל בשבעה באוקטובר.
