פרשת מותם של של 15 הפרמדיקים ברפיח, שעל-פי טענת האו"ם נהרגו בתקיפה של צה"ל ונקברו בקבר המונים, ממשיכה להעסיק בהרחבה את התקשורת הבינלאומית. ה״גרדיאן" הבריטי פרסם היום (שבת) כתבה ובה מובאים קולות בני משפחה של כמה מאנשי הסיוע, שהביעו צער עז על גורל יקיריהם.
4 צפייה בגלריה
אמבולנסים ורכב כיבוי מסומנים של הסהר האדום, שניות לפני שנפתחה אש לעברם
(צילום: מתוך "ניו יורק טיימס")
האירוע התרחש ב-23 במרץ, יום לאחר חידוש הלחימה ברפיח, וכעבור שמונה ימים טען האו"ם ש-15 פרמדיקים ועובדי סיוע אחרים – כולל עובד אחד לפחות מטעם האו"ם – נהרגו בתקיפה של צה"ל ונקברו בקבר המונים בעיר שבדרום הרצועה. לפי המשרד של האו"ם לעניינים הומניטריים, הסהר האדום הפלסטיני ועובדי ההגנה האזרחית הגיעו אז למקום במטרה למצוא ולחלץ קולגות שלהם שנורו יום קודם לכן. ב"גרדיאן" פורסמו לאחרונה טענות של פלסטינים שאמרו כי הפרמדיקים שהגיעו לזירה נורו למוות, והגופות של חלקם נמצאו קשורות.
בילאל, אח של סאלח מואמר (45), קצין אמבולנס וחובש בסהר האדום שנהרג בתקרית, סיפר כי אחיו היה קרוב למותו כבר פעמיים לפני האירוע. במהלך המלחמה, הוטל עליו להעביר חולים ופצועים בין בתי החולים השונים ברצועה, כשרכבו נתקל באש צה"ל. הנהג נהרג במקום, וכדור פגע בחזהו של סלאח, ליד ליבו. בזמן שטיפל בעצמו, הוא החליק מתחת למושב וכיוון את הרכב אל מחוץ לקו האש על ידי ביצוע הנחיות שניתנו לוברדיו על ידי עמיתיו.
סאלח שהה שלושה חודשים בבית החולים לפני שחזר לעבודתו. זמן לא רב לאחר מכן, במשימת חילוץ ליד רפיח, נורה שוב האמבולנס שלו והוא נפצע בכתף ימין. הוא ובילאל דיברו על כך שהוא ניצל את כל מזלו והפעם השלישית תהיה קטלנית - ואכן כך קרה. "הוא אמר שכל מה שמיועד לו, יקרה", אמר בילאל.
לפני שיצא למשמרת הלילה שלו ב-22 במרץ, קנה סאלח כמויות גדולות של מוצרי בית עבור אשתו, ששת ילדיהם ושני ילדיו של אחיו, להם דאגו מאז שאביהם נהרג. "הוא אמר שזה יועיל להם בעתיד. כאילו הייתה לו תחושה שהוא לא יחזור", סיפר בילאל.
סאלח הצטרף לסהר האדום במהלך מבצע עופרת יצוקה בין דצמבר 2008 לינואר 2009. הוא למד מנהל עסקים באוניברסיטת אל-אזהר בעזה, אבל הדחף שלו לעשות משהו מיידי כדי לעזור לתושבים ברצועה הוביל אותו לקבל הכשרה כחובש. "מה שהחזיק אותו, למרות הסכנות, היה הדחף שלו להציל חיים חפים מפשע", אמר בילאל, ותיאר את אחיו הגדול כאיש שמח, ידידותי ומסור מאוד.
"הוא היה נלהב מאוד מהעבודה שלו ובילה את רוב זמנו באמבולנס ובמחלקת חירום", סיפר בילאל. "כשסיים את עבודתו באמבולנס, הוא היה פונה למחלקת רכב בסהר האדום ומתקן תקלות חשמל. הוא אפילו הקים צוות שיבקר בבתי הפצועים כדי לבדוק אותם. אם היו לו תרופות או ציוד רפואי, הוא היה מחפש רופאי חוץ שזקוקים לכך".
בילאל סיפר כי לאחר שהגיעה הקריאה ב-23 במרץ כי אנשים נפצעו בתקיפה אווירית באזור שכונת תל א-סולטאן ברפיח, סאלח הוציא אמבולנס למקום. כשראה את היקף הנזק הוא הזעיק אמבולנסים נוספים, אסף את הפצועים שהצליח למצוא וחזר לבסיס.
לאחר שחזר לבסיס, נודע לו שאבד קשר הרדיו עם אמבולנס אחר שנשלח גם הוא למקום. האמבולנס הזה, שבו נהג עמיתו של סאלח, מוסטפא ח'פאג'ה, הותקף לטענתו על ידי צה״ל. כשסאלח שמע שאנשי הצוות נעדרים, בסביבות השעה 04:30 בבוקר, ח'פאג'ה ועמיתו הפרמדיק עז אלדין שט כבר היו מתים, כך לפי איש הצוות השלישי באמבולנס, מונתר עבד, שניצל אך עוכב על ידי חיילי צה״ל. עבד תיאר את החיילים כ"כוחות מיוחדים".
4 צפייה בגלריה
אנשי הסיוע נעים לכיוון האמבולנס שסטה מהדרך, לפני שהחל הירי
(צילום: מתוך "ניו יורק טיימס")
לפני עלות השחר, סאלח נסע שוב לזירה ברפיח ויכול היה לראות רק את האמבולנס הריק באזור של דיונות חוליות בתל אל-סולטן, המכונה חששין. אחיו סיפר כי הוא נסע בחזרה לתחנת האמבולנס באל-מוואסי, כמה קילומטרים במעלה החוף, וארגן שיירת חילוץ של אמבולנסים של הסהר האדום, משאית כיבוי אש של ההגנה האזרחית ורכב של האו"ם. בסך הכל, נסעו לחששין 13 פרמדיקים וכוחות הצלה כדי לחפש את עמיתיהם הנעדרים, וזו הייתה הפעם האחרונה שבה הם נראו בחיים.
עבד, החובש מהאמבולנס הראשון שעוכב על ידי צה"ל, סיפר שבזמן שהיה כבול ושכב על הקרקע, ראה רכבי חילוץ שמגיעים בזה אחר זה - והותקפו על ידי כוחות צה"ל. מאוחר יותר הוא ראה דחפור צבאי חופר בור, אליו הושלכו כלי הרכב לפני שהדחפור כיסה אותו.
משפחותיהם של הנעדרים הראשונים בילו שבוע שלם בייסורים לפני שקיבלו את ההודעה כי נמצאו גופות. בילאל הגיע לבית החולים נאסר בחאן יונס יחד הוריו, בתקווה שסאלח לא יהיה בין ההרוגים, אך תקוותם התנפצה. "כשהגופות הגיעו, הן היו עטופות בתכריכים לבנים עם שמותיהם כתובים עליהם. אני זה שחשף את פניו של אחי, והתחלתי לתהות אם זה באמת הוא", סיפר בילאל. המשפחה אישרה שזה הוא לפי הטבעת שהייתה על אחת מאצבעותיו.
הגופות היו באדמה במשך שבוע. "היו סימנים על פרקי ידיו של סאלח במקום שבו הצבא הישראלי קשר אותו. גם האצבעות שלו נשברו", אמר. שני עדים נוספים סיפרו ל"גרדיאן" כי חלק מהקורבנות היו קשורים בידיים או ברגליים.
הסרטון שסותר את גרסת צה"ל
צה"ל מסר כי "ההערכה הראשונית" שביצע לאירוע מצאה כי חיילים פתחו באש לעבר מספר כלי רכב ש"התקדמו בצורה חשודה לעבר חיילי צה"ל ללא פנסים או אותות חירום". עוד טען צה"ל כי מחבלי חמאס וחמושים נוספים השתמשו באמבולנסים לצורך מחסה.
עם זאת, סרטון שצולם על ידי אחד מ-15 הפרמדיקים והתפרסם הלילה ב"ניו יורק טיימס", מעמיד בספק את גרסת הצבא בנוגע לתקרית החמורה - ומסבך את ישראל. בסרטון נראים בבירור אורות חירום המופעלים על אמבולנסים של הסהר האדום, ועל רכב כיבוי - שניות לפני ששומעים ירי כבד שנפתח לעברם. מצה״ל נמסר היום בתגובה: "אירוע הירי לעבר שיירת האמבולנסים בתל-סולטאן מ-23 במרץ נמצא בתהליכי בירור מעמיקים. כלל הטענות, לרבות התיעוד אשר פורסם, ייבחנו ביסודיות ולעומק לשם הבנת ההתנהלות באירוע". זה הסרטון שפרסם "ניו יורק טיימס״:
בילאל אמר כי הטענה הישראלית שהאמבולנסים נשאו מחבלים מהווה עלבון נוסף. "הפרמדיקים האלה סיפקו שירותים הומניטריים. הם לא היוו איום או נשאו נשק. מה היה הפשע שלהם שהם נהרגו ככה?", הוא תהה.
בין בני המשפחות האחרים שמיהרו לחדר המתים בבית החולים נאסר היה גם סובחי בהלול, בן 63, שחיפש את בנו מוחמד, פרמדיק מתנדב של הסהר האדום. כשמצא את גופתו, סובחי אמר שהוא נכנס להלם ולא יכול היה אפילו לבכות. "אולי לא הייתי מודע לחלוטין למה שקורה", אמר. "המתים היו עדיין במדים, מכוסים בדם ולכלוך. הצלחתי לזהות את תווי פניו של מוחמד בקושי. התקרבתי עד שפניי היו ממש מול פניו, ורק אז הייתי בטוח שזה הוא. ואז שלפנו את תעודת הזהות שלו מכיס המכנסיים".
"פצעי הירי היו ברורים - יריות בחזה ובפרק כף היד שלו", אמר. "זה נראה כאילו הוא הרים את ידיו כדי להגן על עצמו, והכדורים עברו דרך ידו לתוך החזה שלו ויצאו מהגב. היו יותר מארבעה כדורים, כולם באזור החזה והלב. אני מאמין שהוא מת מיד".
כמו סאלח, מוחמד היה נלהב מעבודתו כחובש. הוא סיים תואר בסיעוד באוניברסיטת אל-אזהר, ולאחר מכן עבר סדרה של קורסים אינטנסיביים, השיג רישיון נהיגה באמבולנס, הוכשר כחובש והמשיך בלימודי מנהל בריאות באוניברסיטה הפתוחה אל-קודס. הוא התנדב מאז 2018 וקיווה שההתנדבות תהפוך לעבודה בתשלום, אבל היעדר המשכורת לא פגע במחויבותו.
"בקושי ראינו אותו בבית", נזכר אביו. "הוא היה כל הזמן בבית החולים, עם צוותי האמבולנס. הוא היה אמיץ ופרו-אקטיבי, מעולם לא חיכה להנחיות - תמיד לקח יוזמה. גידלתי את ילדיי לאהוב ולעשות מעשים טובים. היה לנו עיקרון בבית - לעשות טוב בלי לצפות לתודה או לשבח. מוחמד חי לפי העיקרון הזה".
הוא הוסיף: "מעולם לא ציפינו שזה יקרה - אפילו לא בסיוטים הכי גרועים שלנו. הם הלכו להציל חיים, רק כדי להפוך לקורבנות בעצמם".
