"אנחנו מסכימים שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. זה יכול להיעשות בהסכם, אבל רק אם הוא הסכם נוסח לוב", כך הבהיר אמש (שלישי) ראש הממשלה בנימין נתניהו, לקראת השיחות בין ארה"ב לרפובליקה האיסלאמית. מהו הסכם לוב עליו חתם בהפתעה מועמר קדאפי בשנת 2003 - והאם יש סיכוי שאיראן בכלל תסכים לקבל את תנאיו? ynet עושה סדר.
4 צפייה בגלריה
קדאפי ויתר על נשק גרעיני, ונתניהו הצהיר שרק הסכם כזה יסכים לקבל עם איראן
(צילום: מוטי קמחי, אלכס קולומויסקי,יואב דודקביץ' Sodel Vladyslav, shutterstock, עמית שאבי, AFP)
הצהרת נתניהו, אמש
(צילום: רועי אברהם/ לע״מ)
בחודש דצמבר 2003, בהודעה דרמטית שהפתיעה את העולם כולו, הכריזו ראש ממשלת בריטניה דאז טוני בלייר והנשיא האמריקני דאז ג'ורג' בוש כי לוב תתפרק מכל הנשק להשמדה המונית המצוי ברשותה. בלייר אמר אז כי מדובר בהודעה היסטורית ואמיצה, שתאפשר את קבלתה של לוב חזרה לחיק הקהילה הבינלאומית.
בוש הוסיף אז, ברמיזה לצפון קוריאה ואיראן, כי "מנהיגים שינטשו את פיתוח הנשק להשמדה המונית ימצאו דרך סלולה לקשר עם ארה"ב ובנות בריתה". קדאפי, מצידו, אמר כי ארצו נקטה "החלטה חכמה וצעד אמיץ. לוב רוצה להוביל בבניית עולם חדש, נקי מנשק להשמדה המונית ומכל סוג של טרור, ומתוך מטרה לשמור על השלום העולמי, על הביטחון, ועל ההתקדמות האנושית".
לוב נחשבה אז לאחת המדינות המבודדות והבלתי צפויות ביותר בזירה הבינלאומית. לכן, ההודעה של שליטה באותם ימים, קדאפי, על כך שמדינתו תוותר באופן חד-צדדי על כל תוכניותיה לפיתוח נשק להשמדה המונית, לרבות נשק גרעיני, ביולוגי וכימי - הפתיעה רבים.
4 צפייה בגלריה
למרות הויתור של קדאפי - נאט"ו וארה"ב תמכו במורדים במלחמת האזרחים ב-2011. ארכיון
(צילום: AFP)
לוב, תחת שלטון קדאפי מאז 1969, פיתחה במשך עשורים תוכניות חשאיות לפיתוח נשק גרעיני, תוך שיתוף פעולה עם מדינות כמו פקיסטן וצפון קוריאה. התוכנית כללה רכישת צנטריפוגות להעשרת אורניום, חומרי גלם, ידע טכנולוגי ותשתיות פיזיות. על אף שבשלב ההכרזה לא הייתה ללוב יכולת גרעינית ממשית, היא התקדמה בשלבי הפיתוח באופן שנחשב מטריד בעיני המערב.
החלטתו של קדאפי הגיעה לאחר חודשים של משא ומתן חשאי עם ארצות הברית ובריטניה, בתמיכת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA). ההקשר הבינלאומי היה בעל חשיבות מכרעת: לאחר פיגוע 11 בספטמבר ופלישת ארה"ב לעיראק ב-2003, האיום הצבאי האמריקני נראה מוחשי מתמיד. גורמים בכירים בממשל בוש טענו אז כי ההרתעה האמריקנית השפיעה על החלטתו של קדאפי, שחשש להיות היעד הבא.
כחלק מההסכם התחייבה לוב לחשוף את כל התוכניות שלה, לאפשר פיקוח בינלאומי מלא - ולהשמיד את כל הרכיבים הקשורים לפיתוח נשק להשמדה המונית. בתמורה, ארה"ב ובריטניה הבטיחו את שיקומה הבינלאומי של לוב: הסרת סנקציות, נורמליזציה ביחסים עם המערב, וגישה מחודשת לכלכלה העולמית. כחלק מההסכם, לוב גם סיפקה מידע יקר ערך על רשת ההפצה הגרעינית של עבדול קאדיר חאן, "אבי הפצצה הפקיסטנית", מה שתרם למאבק הגלובלי נגד הפצת נשק גרעיני.
אך למרות שבשנים הראשונות נראה היה כי קדאפי קיבל את התמורה להחלטתו, עם השקעות של חברות מערביות בנפט הלובי, ביקור מנהיגים אירופים ואפילו נאום בעצרת האו"ם, לאורך זמן נותר משטרו מבודד למדי. בנוסף, מלחמת האזרחים שפרצה במדינתו בשנת 2011, שאף זכתה לתמיכה מנאט"ו וארה"ב, הציפה מחדש את השאלה אם קיבל החלטה נכונה בסוגיית הגרעין.
למעשה, המשטרים של צפון קוריאה ואיראן ראו את הפעולות הצבאיות באותם ימים כהוכחה לכך שאסור היה ללוב לוותר על תוכנית הגרעין שלה - והחלו לדבוק בתוכניות שלהן עוד יותר. בעיני איראן, ההתערבות של נאט"ו במלחמת האזרחים בלוב נתפסה כהפרת הבנות בין הצדדים. לכן, סבורים גורמים באיראן כי ויתור על הגרעין יוביל אותם לאבד את השלטון.
כשמדברים היום על הסכם גרעין אפשרי עם איראן, שרואה בתוכניות שלה "תעודת ביטוח", קשה שלא לערוך השוואה עם המקרה של לוב. גם לוב באותם ימים, כמו איראן כיום, נחשדה - ובהמשך אף הודתה, בפיתוח חשאי של נשק גרעיני תוך הפרת התחייבויות בינלאומיות. בשני המקרים, הייתה מעורבות של רשת ההפצה של עבדול קאדיר חאן, והשתמשו בטכנולוגיה זהה (צנטריפוגות מסוג P-1). בנוסף, בשני המקרים נשמעו גם איומים מצד ארה"ב ובעלות בריתה, באופן ישיר או מרומז, כי המשך הפיתוח עלול להוביל לתגובה צבאית.
אך יש לשים לב שאיראן ולוב שונות באופן המשטר והאידיאולוגיה. קדאפי היה רודן פרגמטי, שהאידיאולוגיה שלו, ה"ספר הירוק", לא הייתה דתית ולא קראה להשמדת מדינות אחרות. לעומתו, המשטר באיראן הוא תיאוקרטיה שיעית עם מרכיבים אידיאולוגיים עמוקים, כולל עוינות מוצהרת לישראל ולמערב. הבדל מהותי זה מקשה על תהליך של ויתור, כי מדובר על מאבק שאיננו רק אסטרטגי – אלא גם עקרוני.
בנוסף, בימי החתימה על הסכם לוב הייתה מדינה מבודדת, ללא בריתות אזוריות חזקות או כוח השפעה אזורי. איראן לעומת זאת היא כוח אזורי עם שלוחות בלבנון, עיראק, תימן וסוריה. כל ויתור מצידה חייב להיות חלק ממשוואה רחבה יותר של כוחות והשפעה – לא רק עניין של תוכנית גרעין.
בעקבות זאת, הסבירות שאיראן תסכים לוויתור חד-צדדי שכזה היא קלושה מאוד. כדי שהסכם שכזה יהיה אפשרי הוא ככל הנראה יצטרך לכלול בתוכו, בין היתר, הקלות כלכליות מיידיות וגיבוי בינלאומי שיבטיח שאיראן לא תסיים כפי שסיימה לוב.
