"כבר חסרים לנו בתים בעזה לשהות בהם", אמר לי קצין שסיים מילואים לאחרונה. "פעם היו תופסים מבנה, מוודאים שהוא מטוהר ונקי ממטענים, מתאים, ומשתלטים עליו כמחסה או חמ"ל. היום, בחלקים גדולים מהרצועה, אין מבנים. מה שיש הוא לא בטוח לשהייה, הוא חצי ממוטט. או חשוד כממולכד. מצד שני, נאחזים בשטח. אז הרבה מהכוחות נמצאים על הכלים, כל הזמן. והם מטרות".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
דיברנו לפני נפילתם השבוע של הלוחמים שהם מנחם, שלמה יקיר שרם ויולי פקטור. הם נהרגו כשפגז שהטנק שלהם ירה התפוצץ בצריח.
"אין לחימה אינטנסיבית, אמיתית", אמר לי קצין אחר, צעיר יחסית. "לפעמים זזים כמה מאות מטרים, בשבוע. זו זחילה. גם אין לאן. השחיקה עצומה. הרבה מצוקה אצל חיילי סדיר". שאלתי על בית-חאנון. הרי שם התברר שיש עוד מאחז כלשהו של חמאס, כמעט שנתיים לתוך המלחמה, ועוד בקרבה כזו לשדרות. "אני לא חושב שאנשים בבית מבינים את אופי הלחימה", הוא העיר. "המחבלים יושבים באזור המחסה ההומניטרי במוואסי, או במרכז עזה, או במחנות המרכז. מקומות שאי־אפשר לתקוף בשום אופן, מכל מיני סיבות. יש להם עדיין מערך כלשהו של מנהרות ופירים. יש חוליות בשטח, אבל במקביל – הם גם יכולים לצאת, לעשות פיגוע ולחזור לאזורים חסינים יחסית. לפעמים אני שומע על מג"ד כזה או אחר של חמאס. הוא יכול להיות מג"ד של אזור מסוים, אבל בעצם מתגודד עם שאר קציני חמאס באזורים אחרים שקשה לתקוף בהם. הוא מנחה מרחוק".
בשבוע שעבר פירסמתי ב-ynet את השימוש בירי תותחים מספינות חיל הים לשם "הרחקה" של קהל סמוך למחפ"זים, אזורי חלוקת המזון של ה־GHF; צה"ל אומר שהירי פגע מאות מטרים מאזרחים ולא זוהו כל פגיעות באזרחים. שאלתי את הקצין על הפגיעה באזרחים, על הרג הילדים השבוע סמוך לתחנת טיפול במשפחה בדיר אל־בלח. "באוגדה שלנו יש הקפדה, זה מה שאני חווה, שמבטלים תקיפות בגלל פגיעה בחפים מפשע", הוא אמר, "אבל זה לאו דווקא ככה בכל אחת מהאוגדות".
ביום רביעי הודיע ה-GHF כי 20 פלסטינים שבאו לקבל מזון נהרגו באירוע "דריסה למוות", כלשון הקרן, כתוצאה מההתגודדות ההמונית שנוצרה לטענתה בגלל כאוס ועומס שהובילו "גורמים מסיתים". ההודעה עברה כמובן מתחת לרדאר בישראל, אך יש בה שני מרכיבים חשובים. הראשון הוא שישראל מזהה בפעם הראשונה את חמאס, גם באופן חמוש, בקהל שמגיע למחפ"זים לחלוקת מזון. זה משלים דברים שאומרים גורמי ביטחון: חמאס מצוי בתהליך השתלטות מואץ על המזון, גם בשיטה החדשה. היא לא יעילה עבורו כמו משאיות הסיוע, אך הוא מוצא דרך להסתגל. השני הוא שמיזם ה-GHF הפך מבחינה הומניטרית (כמו שצפו מומחים) למשבר חריף. מי שלא מעניין אותו הומניטרי, צריך לדעת שגם מבחינת דעת הקהל העולמית זה נזק נטו – בשלב זה.
הרמטכ"ל אייל זמיר הבהיר לדרג המדיני שהגיע הזמן להחליט. רצוי ללכת על עסקה. לא רק בגלל מטרת המלחמה של השבת החטופים, אלא גם מבחינת לחימה, והחסמים שמוטלים עליה כעת. עמדת מערכת הביטחון הובהרה כמה פעמים: חמאס, כצבא, איננו קיים. הוא פועל כחוליות גרילה בעיקר. הבונקרים שלו כבר הושמדו, אולי לבד מכמה ספורים במרכז העיר עזה. אפשר לטהר את הרצועה כולה, לכבוש את כל מה שנשאר. אבל כדי להגיע לשם צריך לדאוג לכך שהחטופים יוחזרו. בצה"ל ובשב"כ בדקו בעסקה הקודמת עד כמה חמאס הצליח להתעצם בהפסקת האש; התשובה שלהם – מעט מאוד. אז איך, שאלתי, ראינו את המצעדים והטקסים במדים. "זה הפער בין דימוי למציאות", השיב לי בכיר אחד.
נכון לכתיבת שורות אלו, נתניהו מתקרב לעסקה. טראמפ דיבר ביום רביעי בלילה על "חדשות טובות מעזה" והמו"מ בדוחא נראה חיובי. בניגוד לעבר, ראש הממשלה לא משגר תדרוכים והצהרות פומביות, לא מציג קווים אדומים חדשים; ההפך. הנושאים והנותנים באזור מדווחים שהצוות הישראלי עובד, ולעיתים מתפשר. גורם שבקיא במגעים, לא מהצד הפוליטי של נתניהו, ביקש לפרגן לו: "הוא באמת חושב קדימה במו"מ, לפעמים בניגוד לראש המוסד או למי שמנהל את זה. ולפעמים הוא מכניס עיזים כדי להוציא אותן. הוא משתמש במיומנות הפוליטית שלו, ואפשר להרגיש את זה". לפי חלק מהמקורות, נתניהו ביצע ויתורים נוספים באזור ציר מורג; לא נשאר ממנו הרבה. את כל זה צריך לקבל עם קורטוב של מלח. היינו בסרט הזה בעבר. אם נתניהו חשב ששלטונו ממש בסכנה, העסקה התפוגגה.
התזמון הנוכחי מאפשר את שני המצבים. עסקה יכולה להוביל להתפרקות מוחלטת של הממשלה, עם פרישת הימין הקיצוני, שיצטרף לחרדים. אך זו התפרקות על־תנאי, רומן של (פגרת) קיץ בלבד, שמאפשרת את קיום שלטון נתניהו עד אחרי החגים – לפחות. ובינתיים, חטופים יחזרו, צה"ל יקבל הפסקה נחוצה וקריטית. מי יודע, אולי גם המלחמה תסתיים; או שהממשלה תשרוד.
בשבוע שעבר קרא נתניהו את הסקר בטור זה (וראה באולפן שישי), על כך ש־74 אחוז רוצים בהשבת החטופים תמורת סיום המלחמה, וחש צורך לתקוף; הוא טען ששאלות בנוסח זה לא מבהירות לציבור מה המחיר האמיתי לעצירת המלחמה. פניתי למכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן, שעשה את הסקר ההוא, והם ביצעו סקר חדש. אותה שאלה, ועם אותו שיעור, ענו שהם רוצים בסיום הלחימה. ואז, פרופ' אמנון כוורי הוסיף עוד שאלה: ואיך תשיב אם חמאס יישאר בשלטון, לא מתפרק מנשקו, וצה"ל ייאלץ בעתיד להילחם נגדו שוב.
זו שאלה מוטה; חמאס עצמו אומר שיוותר על השלטון, גם אם אמירה פורמלית בלבד. אבל כך נתניהו היה שואל, לפי דבריו – אז ניסינו. כחמישית מהישראלים החליטו שבמצב כזה הם לא ירצו בסיום הלחימה. משלושה רבעים נפל הרוב לקצת יותר מחצי. אבל עדיין, רוב הישראלים, ורוב היהודים, מסכימים ששלטון חמאס יישאר ברצועה, חמוש, אם החטופים יחזרו והמלחמה תיגמר. רק שליש אמרו שיתנגדו. השאר נמצאים על הגדר.
אחרי 7 באוקטובר השתרשה בישראל תפיסת ביטחון חדשה ומובנת: אל מול גבולותיה לא ייבנו עוד מגדלי שמירה של ארגונים פונדמנטליסטיים שנשבעים להשמידה. שוב לא יפטרלו חוליות של חיזבאללה או חמאס, יתצפתו על חיילי צה"ל ועל יישובים ישראליים, ויכינו פלישה. אם צריך, צה"ל יפעל מחוץ לגבולות ישראל וייצור חגורות ביטחון.
תפיסת הביטחון הזו דורשת הקצאה של כוחות. לעיתים הקרבת חיי חיילים. מגעים דיפלומטיים נמרצים. זו משימה שאפתנית, בפרט כשישראל ממשיכה להילחם ברצועת עזה. כרגיל אצלנו, גבולות הגזרה התנפחו והלכו. השבוע, ישראל הודיעה שהיא מחויבת לגורל העדה הדרוזית בסוריה. לא רק אמרה, אלא גם פעלה, ועוד במרכז דמשק.
אין ספק שמשטר א־שרע מורכב מג'יהאדיסטים. במקביל, אין ספק שהוא רוצה בשותפות עם המערב, ויתגמש נמרצות – גם עם ירושלים – כדי להגיע לכך. ישראל, מצידה, יודעת מי הם כוחות א־שרע, או אל־ג'ולאני, בשמו הקודם. היא מזהה אותם כאיום ארוך טווח. במקביל, היא רוצה בראשית נורמליזציה עם הסורים. חשוב מכך: זה מה שממשל טראמפ רוצה.
5 צפייה בגלריה
אל ג'ולאני. משיטר של ג'יהאדיסטים אבל כזה שרוצה בשותפות עם המערב
(צילום: Saudi Royal Palace/AP)
התוצאה היא פיצול אישיות. רגע אחד, המערכת הישראלית כולה מתהדרת במגעיה עם הסורים ומנהיגם. מה זה מתהדרת? אין גוף ביטחוני או מדיני חשוב שלא ניהל מגעים עם המשטר. ברמות גבוהות ביותר. ורגע שני, הבכירים בישראל רואים את הזוועות שמחוללים אנשי א־שרע בא־סווידא, בירת הדרוזים בדרום סוריה, מיד מתדרכים שזה אל־קאעידה ומורים לצה"ל לתקוף במרכז דמשק.
אינטליגנציה, כתב פ. סקוט פיצג'רלד, היא היכולת להחזיק שני רעיונות מנוגדים לגמרי במחשבתך בעת ובעונה אחת, ולהמשיך לתפקד. הגדרה נהדרת לאינטליגנציה, אבל לא לאסטרטגיה. והאסטרטגיה של ישראל בסוריה איננה ברורה. היא התרחבה בהרבה מהכוונות הראשוניות לחגורת ביטחון. בין היתר, היא מושפעת ממחשבה על טורקיה כיריבה עתידית, וגם מהלחץ הפוליטי הפנימי של הקהילה הדרוזית.
את הלחץ הזה קל להבין. הדרוזים רואים את מעשי הטבח והאלימות שמבוצעים בבני עמם, ויודעים שישראל מתיימרת להיות מעצמה אזורית, ושהיא הבטיחה כל מיני הבטחות. עכשיו תקיימי, הם אומרים.
השאלה היא אם אלה הבטחות שאפשר לקיים. בעדה הדרוזית בסוריה יש מאבק כוח בין שני צדדים; אחד רוצה בברית עם דמשק, והשני מסרב בעקביות. באזור הזה של דרום סוריה נוכחת תעשיית הברחות ענפה, שהייתה מקושרת למשטר אסד (האויב הגדול של א־שרע), של קפטגון – סם נפוץ בעולם הערבי. כל האירועים החלו השבוע בהתקפה של קבוצה בדואית נגד דרוזים. בעקבותיה, חטיפה של בדואים בידי חמושים דרוזים. ואז חטיפות של דרוזים. לתוך הקלחת הזו נכנס המשטר, עם לוחמיו שנראים ומתנהגים כמו דאעש וביצעו את מעשי הטבח בא־סווידא, ואז ישראל. צ'רלס ליסטר, מנהל המרכז לסוריה ב־The Washington Institute, כתב על כל זה שישראל רוצה להגן על הדרוזים, אבל למעשה בתקיפותיה הובילה לכך שהם כעת בפינה מסוכנת בהרבה. "אין כאן אסטרטגיה, זה קצר טווח באורח נואש", דברי ליסטר.
מומחים כמוהו לא תמיד צודקים. מה שבטוח הוא שאסטרטגיה איננה מילה נרדפת להחלטות מהירות, אינטואיטיביות. בדיוק ההפך: היא דורשת מחיר, ושמירה על קו מסוים. יש (או היה) סיכוי לשינוי מול סוריה. כדאי שלא יוחמץ.
הנה עובדה שלא פורסמה עד כה. בינואר 2023 הגיע נתניהו לביקור במרחב שומרון של השב"כ. הוא נפגש עם בכיריו, מפגש ראשון אחרי הקמת הממשלה. בעניין עזה, אומר להם נתניהו – לא רק לרונן בר, ראש השירות – ששב"כ אינו רשאי לפעול קינטית ברצועת עזה. ובמילים אחרות, הוא לא יכול להרוג שם אף אחד. לא בחתימה גבוהה (התנקשות שברור שישראל מאחוריה) וגם לא בחתימה נמוכה. בלשכת ראש הממשלה הכחישו.
נזכרתי בפרט המידע הזה משום שהשבוע פירסם נתניהו סרטון וידיאו באנגלית בחשבונות הרשתות החברתיות. הפורמט הוא ראיון. המראיינת נשמעת כמו היועצת של נתניהו. היא מבקשת להציג לראש הממשלה "שאלות קשות". אל תהיו במתח: השאלות לא היו קשות. הסרטון הוא כנראה ניסיון להתייחס לכתבה ב"הניו יורק טיימס" על המלחמה, התמשכותה והעדיפות העליונה שהעניק נתניהו לשרידותו הפוליטית.
הדיאלוג מכיל צרורות של שאלות קש ותשובות חסרות, בלשון המעטה. לדוגמה: נתניהו הציג את עצמו כ"קומנדר אין צ'יף" של ישראל, כאשר ניסה להמחיש את המחדל בכך שלא העירו אותו בליל 6 באוקטובר. ה־Commandar in Chief הוא המפקד העליון של הצבא, אחת מסמכויות הנשיא בארה"ב. אך נתניהו יודע היטב את האמת: בישראל, ראש הממשלה איננו מפקד הצבא, אלא הממשלה כולה. השבוע, בערך באותו זמן, העניק מקורבו העליון, השר רון דרמר, ראיון לדן סינור בפודקאסט Call me back והסביר ארוכות מדוע חזונו של נתניהו לגבי איראן הוגשם באיחור: כי בניגוד לארה"ב, בישראל ראש הממשלה איננו הקומנדר אין צ'יף! ואם היה, הודיע דרמר, ביבי היה פועל נגד איראן כבר לפני 15 שנה (אני בספק; הרי נשיא ארה"ב לפני 15 שנה היה ברק אובמה. הוא לא היה מאפשר לישראל לתקוף).
אך שימו לב לתופעה. בשני המקרים הושמעה טענה עובדתית הפוכה לחלוטין. אצל נתניהו, איזה מין דבר זה לא להעיר את מפקד הצבא. אצל דרמר, נתניהו למרבה הצער איננו מפקד הצבא. הואיל והתודעה של דרמר ושל נתניהו נהנות ממיזוג נדיר, זו הדגמה למכניקת הקוונטים: החלקיק יכול להיות בשני מקומות במקביל. אפשר לטעון דבר והיפוכו כדי להגיע בדיוק לאותה תוצאה: זו לא אחריות ביבי.
ב"ראיון", נתניהו אומר שתוכנית "חומת יריחו" נוצרה בידי חמאס ב־2022, בעת ממשלת בנט־לפיד. זה לא נכון. התחקירים הפנימיים במערכת הביטחון גילו שתוכנית הפשיטה הרחבה של חמאס על קיבוצים ויישובים ברחבי הדרום נולדה לא אחרי 2018 (יותר מזה: נתניהו עצמו אמר בכנסת ב־2017 ש"חמאס תיכנן מתקפת טילים, מצנחי רחיפה, הרג ביישובים וחטיפות"). התוכנית עברה שכלולים ושיפורים, אבל 8200 לכדה ידיעה כזו – והפיצה אותה לכל גופי הביטחון והמדיניות – כבר ב־2018. יתרה מזו, מה שלא פורסם עד כה הוא שב־2018 המל"ל הוציא מסמך העמקה, מה שמכונה "זרקור", על אפשרות הפשיטה הרחבה של חמאס לתוך מדינת ישראל, מרצועת עזה. באותה שנה ישראל עסקה בעיקר במהומות הגדר; החשש היה שחמאס עושה בהן שימוש כדי להכין את ההתקפה הנרחבת שלו. אך הנה הנקודה: המל"ל מצוי תחת ראש הממשלה, ישירות.
אלה עובדות, ולא עובדות מיטיבות עבור ראש הממשלה. נתניהו נערך לבחירות ויודע היטב שאם אלה יתמקדו באחריותו ל־7 באוקטובר, הוא בבעיה קשה. זו הסיבה שלפתע לשכתו והוא מדברים שמית על רונן בר והרצי הלוי – חייבים להזכיר לציבור את דמויותיהם ממש, כדי לפזר את אחריות נתניהו. כמובן השניים האלה נושאים באחריות כבדה למחדל המודיעיני ולכישלון המבצעי, הם וקודמיהם. אך את המדיניות הנחה נתניהו בעצמו. הוא הדמות המשמעותית והבלתי מתחלפת ביותר במערכת הישראלית מאז 2009.
מלשכת ראש הממשלה נמסר בתגובה: ״לאחר בדיקה במל״ל, לא נמצא כי קיים מסמך ״זרקור״ בנושא המתואר - לא משנת 2018 ולא מ-7 השנים שחלפו מאז. בנוסף, הטענה שראש הממשלה אסר על שימוש באמצעים קינטיים ברצועת עזה היא שקרית ולא נאמרה על ידו״.
