בימים שבהם עוד הותר דיבור חופשי במחוזותינו, היו מכנים את זאת בעגה המשפטית "עקרון הביקיני". הכוונה הייתה שמסמך משפטי טוב הוא "כמו ביקיני: הכי קצר שאפשר ומכסה את העיקר". לפי עיקרון זה, ככל שמשפטן מקצר ומדייק יותר, כך טיעונו המשפטי משתבח יותר וכך יהיה קשה לנצלו על ידי הצד שכנגד. באופן משלים, ככל שהטיעון מתארך ומתפתל לא לצורך, זה גם מלמד על טיבו הירוד וגם מאפשר לצד השני למצוא בו פרצות שניתן לנצלן לטובתו.
נוסח התגובה שהגישו לבג"ץ היום שר המשפטים יריב לוין ושר התפוצות עמיחי שיקלי בבקשתם לדחות את העתירות נגד קיום שימוע ליועמ"שית מחר היה בדיוק כזה: עמוס בפרטים לא רלוונטיים, טרחני, יללני, ובנקל אפשר היה למצוא בו טיעונים שמחזקים דווקא את הצד השני – היועמ"שית. אבל אז, רגע לפני החתימות, הגיע הסעיף האחרון שניכר היה שנכתב על ידי יד משפטנית אחרת, ופשוט הוסיף גם ש"הבקשה לצו ביניים למניעת קיומו של שימוע לפני שהוא התקיים היא חריגה ביותר, ונוגדת את כלל היסוד שלפיו ביקורת שיפוטית היא בדיעבד, לאחר קיומו של ההליך, ולא בטרם קיומו". כך, בפחות מ-30 מילים, הכריעה הטענה את הכף. לו אני הייתי עובר על מכתב זה בטרם נשלח, הייתי מוחק את כולו למעט המשפט האחרון, שאומר את העיקר ורק את העיקר בדרך המתומצת ביותר. ביקיני.
לו אני הייתי עובר על מכתב זה בטרם נשלח, הייתי מוחק את כולו למעט המשפט האחרון, שאומר את העיקר ורק את העיקר בדרך המתומצת ביותר. ביקיני
לא בכדי זה גם המשפט שגרם למשנה לנשיא נועם סולברג לדחות את העתירה ולאפשר את קיום השימוע ליועמ"שית מחר: "בהיעדר החלטה סופית - אין מדובר בצעד בלתי הפיך. ככול שיחול שינוי במצב הדברים העובדתי, ניתן יהיה לשוב ולפנות בבקשה מתאימה". משפטית זה כל כך ברור, שמביך בכלל שנדרשו תשובות לעתירות. המקרה שלפנינו לא עונה לאף אחד מהחריגים שהוכרו בפסיקה להתערבות בהליכים משפטיים (במיוחד כשהם פנימיים בתוך רשות ציבורית) שטרם הסתיימו. אין פה פגיעה בזכויות יסוד, וכפי שקבע סולברג אין פה אפשרות להיווצרות נזק בלתי הפיך.
שני הצדדים מריעים לפני הזמן
על רקע זה קשה להבין מדוע החלטת בג"ץ שלא להקפיא את השימוע התקבלה בתדהמה אצל היועמ"שית, שלפי התקשורת, דווקא העריכה שיוצא צו שיעצור זמנית לפחות את המהלך. עד כדי כך היא הופתעה, שהיא כלל לא דנה עד עתה בשאלה אם תתייצב לשימוע או לא. זה מוזר משום שכמשפטנית, היועמ"שית אמורה להכיר את הדין הברור בנושא, וגם פרח משפטים יכול היה לשער שזו התוצאה הצפויה ביותר. היועמ"שית גם אינה יכולה להאשים את שופטי העליון שהרגילו אותה שהם יגבו אותה תמיד, גם כשהיא טועה, משום שהיו כבר מספיק מקרים (והאחרון שבהם הוא מינוי ראש השב"כ) שבהם הם הבהירו לה שגם אם היא מקבלת אשראי נדיב יחסית (בוודאי ביחס לקודמיה), הוא לא בלתי מוגבל.
גם קריאות השמחה של מתנגדי היועמ"שית לא מובנות, שכן הן מוקדמות מאוד. למעשה, כל שהמשנה לנשיא סולברג אִפשר לממשלה לעשות הוא לסיים את ההליך ואז לבדוק אותו משפטית. להערכתי, מאחר שסביר שההליך ייראה כמו התגובה שהוגשה לבג"ץ, הוא ייפסל ובצדק. חובת השרים שבוועדה היא לשמוע את היועמ"שית ואת אשר על ליבה בנפש חפצה. מעביד שעושה "הצגה" למראית עין כדי לצאת ידי חובה מסתכן בכך שהפיטורים יבוטלו. זאת ועוד, "הנפש החפצה" נבחנת גם באווירה שמייצר המעביד בשימוע. בעבר טענות של עובד שנקלע לאווירה עוינת ביותר, ועבר מעין לינץ' בשימוע, נתקבלו וההליך הוגדר כלא חוקי.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי כעת, לאור מה שנכתב בתגובה הרשמית לבית המשפט על ידי ראש הוועדה בכבודו ובעצמו – השר שיקלי – כמו גם דברים בוטים ודומים אחרים שאמרו הוא וחברים אחרים בוועדה בתקשורת לגבי היועמ"שית ובאשר לצורך לפטרה, מהו הסיכוי שגם אם היא תתייצב מחר, ההליך יוכר כחוקי? בעיניי, כאמור, קלושים מאוד ובצדק. במובן זה, השופט סולברג פעל לא רק כדין אלא גם בחוכמה כשאפשר את סיום ההליך, שנולד עקר וכנראה זה גם יהיה סופו.
אין מה לעשות: מי שלא פועל לפי עקרון הביקיני, עלול להפיל את עצמו לבורות שהוא עצמו כרה במילותיו המיותרות.
