המזומן הוא עורק החיים של הכלכלה המרוסקת בעזה, וכמו מזון, דלק ותרופות - גם הוא הפך להיות מצרך נדיר במיוחד. כמעט כל הסניפים וכספומטים מושבתים, והתושבים נאלצים להסתמך על רשת פרועה של סוחרי מזומנים רבי-עוצמה כדי להשיג כסף להוצאות יומיום - בעמלות שזינקו לכ-40%.
5 צפייה בגלריה
שולחנות מלאים בשטרות בלויים: סחר המזומנים הפך לעסק משפחתי
(צילום: AP Photo/Jehad Alshrafi)
5 צפייה בגלריה
"מאבדים כמעט חצי מהכסף - רק כדי שנוכל להשתמש בו". סוחרי השטרות בעזה
(צילום: AP Photo/Jehad Alshrafi)
"האנשים 'בוכים' דם בגלל זה", אמר ל-AP איימן א-דחדוח, מנהל בית ספר מעזה. "זה חונק אותנו, מרעיב אותנו". בשעה שהאינפלציה מזנקת, האבטלה גואה והחסכונות נגמרים, המחסור החריף במזומנים מגביר את הלחץ הכלכלי על משפחות - שחלקן מוכרות את רכושן כדי לרכוש מצרכים חיוניים.
גם שטרות קיימים מאבדים מערכם. ברצועה משתמשים בשקל, אך בלי אספקת שטרות חדשה מישראל - עסקים מסרבים לקבל שטרות בלויים. בשוק שבו מזומן הוא תנאי לחיים - כסף בלוי עלול להיות שווה פחות מאפס.
שורשי המשבר נעוצים במדיניות מלחמתית וכלכלית. ישראל חדלה לאפשר העברת מזומנים לעזה עם תחילת המלחמה - כדי לצמצם את יכולת חמאס לממן נשק ולשלם ללוחמיו. במקביל, משפחות עזתיות אמידות משכו את כספן מהבנקים ונטשו את הרצועה. עסקים מחו"ל, שחוששים מהתמוטטות הבנקים, דורשים כעת תשלום במזומן. כך, ככל שכמות המזומנים פחתה והייאוש הציבורי העמיק - העמלות של סוחרי המזומנים זינקו מ-5% בתחילת המלחמה, לכמעט 40%. ההליך פשוט אך כואב: מעבירים כסף לסוחר באופן דיגיטלי, ומקבלים כעבור רגעים מעט שטרות - ששוויים רק חלק מהסכום.
סוחרים אלו פועלים בגלוי או בסתר, וגם בעלי מכולות החלו להציע שירותי "המרת כסף". "אם אני צריך 60 דולר, אני מעביר 100", סיפר מוחמד בשיר אל-פרא, פליט מחאן יונס. "רק כך אפשר לקנות קמח וסוכר. אנחנו מאבדים כמעט חצי מהכסף - רק כדי שנוכל להשתמש בו".
עזה חיה על מזומן – ואין. לפי הבנק העולמי, האינפלציה בעזה זינקה ב-230% בשנת 2024. היא ירדה מעט בזמן הפסקת האש בינואר - אך חזרה לעלות אחרי שישראל נסוגה מההסכם במרץ. 80% מהתושבים היו מובטלים בסוף 2024, והנתון ככל הנראה גבוה אף יותר כיום. העובדים הבודדים מקבלים את שכרם בהעברות בנקאיות - אך כשהם רוצים לקנות ירקות, מים, תרופות או אפילו לנסוע - הם נזקקים למזומן.
שאהד עג'ור, שביתה ועסקיה נהרסו, נאלצה למכור את תכשיטיה כדי לקנות קמח ושימורים. משפחתה מוציאה כיום 12 דולר על קמח כל יומיים - פי שלושה מהעלות שלפני המלחמה. הסוכר התייקר אף יותר: לפי כמה תושבים, ק"ג סוכר נמכר ב-80 עד 100 דולר - לעומת פחות מ-2 דולר בעבר. ליטר דלק עולה כ-25 דולר (95 דולר לגלון) - גם זה במחיר "מוזל" במזומן. אלו סכומים שמרוקנים כל חסכון.
שטרות קרועים? גם הם לא שווים דבר. אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, רוב השטרות בעזה בלויים. "הכסף כל כך שברירי - מרגיש כאילו יימס בידיים", סיפר מוחמד אל-עויני, שמתגורר באוהל בדרום הרצועה. בעלי עסקים נאלצים לבקש מלקוחות שטרות שמישים - כי גם מהם דורשים ספקיהם שטרות חדשים בלבד. תאאר סוהוויל, סוחר קמח מדיר אל-בלח, סיפר שספקים דרשו ממנו לשלם רק בשטרות של 200 שקל - שנחשבים בעזה נדירים במיוחד. רוב הלקוחות, לעומת זאת, משלמים בשטרות בלויים של 20 שקל - שנדחים.
עג'ור העבירה 100 דולר לסוחר מזומנים, קיבלה בחזרה 50 - ונדחתה בידי סוחר אחר שסרב לקבל את השטרות. "אז השווי של ה-50 דולר שלך - הוא בעצם אפס", אמרה. כך נוצרה תעשייה חדשה: תיקון שטרות. המחיר - 3 עד 10 שקלים לשטר.
אך גם שטרות מתוקנים נדחים לעיתים. כך למעשה הכוח עבר לידיים פרטיות - ואין פיקוח. סגירת רוב הבנקים בתחילת המלחמה הפכה את בעלי המזומנים למוקדי כוח. "האנשים בידיים שלהם", אמר מחמוד עקיל, תושב דרום הרצועה שנעקר מביתו. "אף אחד לא עוצר אותם".
5 צפייה בגלריה
המון בצפיפות באל-סחאבה. בלי כסף חדש, גם השוק הזה מתקשה לפעול
(צילום: AP Photo/Jehad Alshrafi)
"המלחמה הופכת את הפיקוח על שערי חליפין ומחירים לבלתי אפשרי", הסבירה ד"ר דליה אל-עזזה מאוניברסיטת מערב סקוטלנד. "אין דרך פיזית לפקח על מה שקורה". במציאות כזו, סוחרי מזומנים קובעים את הכללים. הרשות המוניטרית הפלסטינית ניסתה לשבור את התלות במזומן עם מערכת תשלומים דיגיטלית בשם "אבוראק". כחצי מיליון תושבים הצטרפו - רבע מהאוכלוסייה. אך רוב הסוחרים סירבו לקבל תשלום דיגיטלי, והמיזם דעך.
מי באמת נהנה מכל זה? לא ברור. ישראל הגבירה את הגבלות הסיוע ההומניטרי, בנימוק שחמאס משתלט על חלק מהמשלוחים. ישנם מומחים שטוענים שגם סוחרי המזומנים משרתים את חמאס - אך לא קיימות ראיות ברורות לכך. "המלחמה הפכה את הכול לאפל. אתה לא יודע מי מביא סיגריות לעזה", אומר עומר שבאן, ראש מכון המחקר העזתי Palthink. "זה כמו מאפיה". לדבריו, אותם סוחרים עמידים הם כנראה גם המפעילים של סחר המזומנים - וגם הספקים של מוצרי היסוד.
"הם מרוויחים מהעמלות האלה", אמר. עבור תושבי הרצועה, כשנגמר הכסף - נותר רק הסיוע ההומניטרי. "זה מה שגרם לי ללכת למרכז חלוקת מזון", סיפר אל-פרא. "זו הדרך היחידה שלי להאכיל את המשפחה".
