איזה ימים, כמה חלמנו עליהם. כמאמר מילות השיר שכתבה עדית פאנק והלחין חנן יובל "הימים שעוד נכונו לנו שיהיו נכונים", הימים שבדרך חייבים להיות נכונים.
באמת שקשה לתאר את השמחה שחווה מי שהספיק להגיע לכיכר בלילה שבין רביעי לחמישי. התחבקתי ארוכות עם עינב צנגאוקר, ענת אנגרסט ומאי מאייר. חיבקתי את עומר שם טוב ואלי-ה כהן ואמרתי להם כמה חלקם גדול בעובדה שהגענו לרגע הזה - הרי הם יכלו להיות עסוקים בעצמם ובשיקום שלהם אבל באמת לא יכלו להוציא אותם את האחים שלהם מאחור. וזה הצליח. בברכת שהחיינו, הדמעות והצחוק התערבבו להן יחד.
אבל הייתה זו דווקא השמחה האדירה שפרצה ממישל אילוז, אביו של גיא שאמור לשוב כחלל חטוף, שגרמה לי להבין כמה ״נכונים״ אנחנו חייבים להיות בימים שיבואו.
להיות נכונים בימים האלה פירושו למצוא דרך לערבב בין תחושת ההתעלות ששובם של החטופים החיים יביא עימו, לצד השתתפות בצער ואמפתיה שחייבת להיות חלק מהטון הציבורי.
שמחה מרוממת נפש
מישל אילוז יודע שבנו יוחזר כחלל. הוא לא יזכה לחבק את גיא ובכל זאת השמחה שפרצה ממנו הייתה מרוממת נפש. המסוגלות הזאת לשמוח עם עינב ונטלי צנגאוקר על שובו הצפוי של מתן, דווקא היא מחייבת אותנו לזכור את מי שלא יזכו לכך. אז בימים הקרובים, כשדמעות השמחה יחנקו את הגרון, תנו מקום גם לעצב על מי שזקוקים לנחמה.
המשפחות השכולות מ-7/10 - אזרחים וחיילים. האחרונים המשיכו להילחם כדי שהחטופים ישובו ואני לא זוכרת משפחה שכולה שלא סיפרה שהחטופים הם שהיו לנגד עיני ילדיהם הגיבורים. גם המשפחות השכולות של האזרחים עוברים את הימים האלה בערבוב מורכב של שמחה וקנאה על כך שלא יזכו לאותו חיבוק. קשה היה לשמוע על שורד המסיבות רועי שליו, בן זוגה של מפל אדם, שנטל את חייו אתמול. יש בינינו שכאב ה 7/10 חי בתוכם ממש.
אי אפשר היה לעצור את הדמעות אל מול חרושת השמועות, על אף הניסיון לפעול תחת נוהל מסודר. יעל שבח שאיבדה את בעלה הרב רזיאל בפיגוע נורא, בנדיבות שקשה לדמיין "אם הוא המחיר לחטופים אז באהבה"
בימים האלה משפחות החללים החטופים לא יכולות להימנע מלחשוב מה היה קורה אילו הייתה עסקה קודם, אולי גם הם היו זוכים בשעות אלה לדבר עם קציני המנהלה ולארגן את התיקים עם החפצים האישיים שכל אחד מהם חסר, ללמוד איך ניגשים ומה לשאול ומתי. הם לא מוקפים צהלות אושר ורק מייחלים לסגירת המעגל. מחובתנו לזכור את זה.
לפני שבת שוחחתי עם בני משפחות יקרים לפני ואחרי קבלת ההודעה על שחרור הרוצחים השפלים שפגעו בהם או בבני משפחתם. אי אפשר היה לעצור את הדמעות אל מול חרושת השמועות, על אף הניסיון לפעול תחת נוהל מסודר. יעל שבח שאיבדה את בעלה הרב רזיאל בפיגוע נורא, בנדיבות שקשה לדמיין "אם הוא המחיר לחטופים אז באהבה". גם שרה רוזנפלד ששכלה את בניה יצחקי בצבא ואת מלאכי בפיגוע שתכנן משוחרר עסקת שליט, כתבה לי אתמול: "אנחנו בעד העסקה תמיד. רוצים שכל אמא תקבל את הילד שלה חזרה. אני רק מרגישה שלא כולם מבינים את עומק המורכבות".
כדי שהימים שנכונו לנו, יהיו נכונים, אנחנו חייבים להכיל ולחבק את הכאב והמורכבות של משפחות נפגעי הטרור. אני כותבת את זה לא דווקא כיו"ר הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית או כמי שהייתה חברת ועדת חוץ ובטחון וכבר שנים פוגשת את הכאב הזה מדי יום, אלא דווקא כישראלית שמשפחות החטופים הפכו להיות משפחה שנייה עבורי.
בִּרְגָשׁוֹת לֹא מְעוֹרָבִים
היו אלה מילותיו של חגי לובר, אביו של יהונתן הגיבור שהצליח לדייק עבורי תחת הכותרת "בִּרְגָשׁוֹת לֹא מְעוֹרָבִים" את מה שהימים הקרובים צריכים להיות, כדי שיהיו נכונים, המובאות בחלקן:
וכמו ביום הולדתו של יהונתן, הבן האהוב שלי, שנהרג.
רגשותיי לא מעורבים ואין בי בכי וצחוק בסתירה.
כי עובדת מותו לא פוגעת בשמחת לידתו.…
ועל כן,
תמונות חטופים משוחררים ימלאו את ליבנו רק אושר, שמחה וגיל:
נשמח כשנראה אותם נחלצים מידיהם הטמאות של רוצחים…
איילת נחמיאס ורביןותמונות אחרות ימלאו את ליבנו כאב וזעם וחשש ודאגה:
נכאב למראה רוצחים אכזריים, בני מוות, היוצאים חוגגים לחופשי…
נחשוש חשש עמוק מהעתיד ונדאג לחיים שעלולים להיקטף.
והחשש לא יעיב על השמחה.
והשמחה לא תפחית את החשש.
וידנו ייפתחו לחיבוק רך.
וידנו ייקמצו לאגרוף קשה.
ולבנו יכיל את זה ואת זה….
וכמילותיו של חגי, כמצוותו, ברגעי השמחה נאפשר ללב לעלות על גדותיו, ובה בעת נזכור את הצער ונעטוף את הכואבים.
