העימות בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לרמטכ"ל אייל זמיר מגיע לנקודת רתיחה, בעקבות התדרוכים שיצאו אמש (שני) מלשכת ראש הממשלה, ולפיהם "הולכים לכיבוש מלא. אם זה לא מתאים לרמטכ"ל – שיתפטר". זמיר, וזו גם עמדת מרבית האלופים הרלוונטיים, מתנגד למהלך שיסכן את החטופים שנותרו בחיים. גורמים בצה"ל מזהירים כי מהלך כזה עלול להוביל לאובדן מוחלט של כלל החטופים - החיים והמתים - ולא בכדי נמנעה ישראל עד כה מהנחיה לצבא לפעול בעומק מחנות המרכז ובעיר עזה.
2 צפייה בגלריה
נקודת רתיחה בצמרת. זמיר ונתניהו
(צילום: דובר צה"ל, חיים צח לע"מ, REUTERS / Amir Cohen)
אם נתניהו באמת מעוניין לקבל החלטה כל כך דרמטית ושנויה במחלוקת בציבור הישראלי - כיבוש העיר עזה ומחנות המרכז - עליו להתייצב מול האומה, להבהיר מהם המחירים הצפויים בחיי החטופים ובחיילים שייפלו, ולהצהיר כי הוא נוטל את מלוא האחריות, למרות התנגדות צה"ל.
היום צפוי להתקיים דיון ביטחוני מצומצם בהשתתפות נתניהו, הרמטכ"ל זמיר, שר הביטחון ישראל כ"ץ, השר רון דרמר וראש אגף המבצעים, האלוף איציק כהן. בדיון צפויים זמיר וכהן להציג את תוכניות הצבא להמשך כיתור מחנות המרכז והתשה של חמאס בעיר עזה - באמצעות פשיטות, תקיפות אוויריות ופעולות קומנדו.
נתניהו, מנגד, צפוי לדרוש תוכניות חלופיות - הכוללות כיבוש מלא של הרצועה, כולל הערכת לוחות זמנים וכן שלב "טיהור" שצפוי להימשך זמן ממושך הרבה יותר, בדומה למה שקרה ביהודה ושומרון, שם הוא נמשך עד היום. זהו מבצע שבסופו השליטה על עזה תעבור לישראל, והמשמעות היא ממשל צבאי. ייתכן שזו אופציה שנתניהו מעוניין בה, רק רצוי שיסביר אותה לציבור.
הסרטון הקשה של אביתר דוד מוקרן בניו יורק
(צילום: הקונסוליה בניו יורק)
הסכנות במהלך כזה ברורות: פגיעה בחיי החטופים, נפגעים רבים לצה"ל, ובעיה לוגיסטית חמורה - לאן לפנות כמיליון אזרחים שעדיין נמצאים בעיר עזה. צה"ל כבר השמיד חלקים נרחבים של הרצועה - רפיח, חאן יונס והאזור הצפוני - במסגרת מבצע "מרכבות גדעון". אין כיום מקום פנוי שאליו ניתן לפנות את תושבי העיר. הקמת "עיר הומניטרית" על חורבות רפיח או חאן יונס תדרוש חודשים של עבודות, מימון בינלאומי ובעיקר - לגיטימציה. וכרגע, לגיטימציה כזו פשוט לא קיימת - לא להמשך הלחימה בעזה, ולא להקמת עיר פליטים על חורבותיה.
המציאות בשטח השתנתה: חמאס הצליח להפוך את הקערה על פיה, לגייס את הקהילה הבינלאומית נגד ישראל, והוביל למצב שבו חצי מהיממה מוקדש להפסקות אש הומניטריות, הכנסת מספר שיא של משאיות סיוע ואף הצנחות מזון. בתנאים כאלה, שואלים בצה"ל, איך בדיוק ניתן לתמרן? פיקוד הדרום, בפיקודו של האלוף יניב עשור, מתקשה גם כך לסיים את שלביו האחרונים של המבצע הנוכחי.
ישראל נמצאת כעת בתסבוכת האסטרטגית החמורה ביותר מאז פרוץ המלחמה. לכאורה, הדילמה ברורה: השגת שתי מטרות - החזרת החטופים ומיטוט חמאס. בפועל, המציאות בשטח טורפת את הקלפים. נתניהו, שמצטרף לעמדת השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, תומך בהרחבת הלחימה לעיר עזה ולמחנות המרכז - גם במחיר של סיכון, ואולי ויתור בפועל, על השבת החטופים. מנגד, הרמטכ"ל זמיר דורש בהירות אסטרטגית - ותומך בגישת "כתר והתשה" של עזה והמחנות, תוך המשך פשיטות רק באזורים שבהם אין היתכנות מבצעית למציאת חטופים - וכל זאת לצד המשך המאמצים להביא לעסקת חטופים.
למרות ההצהרות הלוחמניות, נתניהו טרם הורה לצה"ל להיערך לכיבוש, ואף דחה את הדיון המכריע בקבינט בעניין זה מספר פעמים. אם רצה בכך באמת, היה כבר מורה על גיוס מילואים נוסף או מחזיר חטיבות סדירות לרצועה. אלא שהוא מבקש למצות תחילה את אפיק המשא ומתן, שכרגע תקוע. לדברי גורם ביטחוני בכיר, "חמאס לא ממהר לשום מקום" - הוא מרגיש בתנופה תודעתית בעקבות הלחץ הבינלאומי והסיוע ההומניטרי, ואינו רואה סיבה אמיתית להתפשר כרגע על עסקת חטופים.
ישראל, מצידה, מתקשה לבחור כיוון ברור: היא לא נלחמת באמת, לא מנהלת מו"מ אפקטיבי - וגם לא מצליחה להשיב את החטופים. במקביל, קטאר - המתווכת המרכזית - ממשיכה לשחק תפקיד כפול: מצד אחד מגשרת, ומצד שני גוררת רגליים. היא שומרת על חמאס כחלק מאסטרטגיית ההשפעה האזורית שלה, נהנית ממעמדה הייחודי מול ארה"ב, ומנצלת אותו לקידום מטרותיה.
בישראל מעריכים כי בידי קטאר יכולת ממשית ללחוץ על חמאס - אך בינתיים, היא בוחרת שלא לעשות זאת. הפתרון השני הוא הגירה מעזה. גם זה לא קורה, אבל אם ישקיעו מאמץ ויתחילו לבצע את המהלך, גם אם בהיקפים קטנים, הוא יצבור תאוצה.
