ההפגנות בעזה צריכות לשמח לא רק ישראלים, אלא כל מי שרוצה בביטחון ושלום באזור. הן גם מעלות שאלה: כל מי שהעביר מסר שאין בלתי מעורבים בעזה, שכולם חמאס, כל עזה אשמה ב-7 באוקטובר - מה הם יגידו כעת, אחרי שאצו-רצו לשתף סרטונים של פלסטינים מוחים נגד שלטון חמאס?
לבטח יקפצו ויאמרו: נו בוודאי. זה הכול בגלל הכוח הצבאי שישראל הפעילה. הם יסבירו שהמפגינים היו תומכי חמאס, והיום חלקם מתנערים. זהו סימן שהפלסטינים הפנימו את כוחה העדיף של ישראל. לא יותר ולא פחות.
מאות מפגינים בעזה נגד המלחמה
חלק מזה בוודאי נכון. אבל זו לא האמת כולה, וגם לא חצי ממנה. האמת היא שאנו יודעים ממסמכים שצה"ל תפס שחמאס זייף סקרים בעזה כבר לפני חודשים רבים, בגלל פופולריות נחלשת. שהייתה ביקורת רבה על שלטונו תוך כדי המלחמה וגם לפניה. שהוא דיכא כל התנגדות במעשי עינויים ורצח. בטורי ב"המוסף לשבת" הבאתי דיווחים של אנשי ארגונים בינלאומיים ברצועה: כשבכירי חמאס ייצאו מהמנהרות והמלחמה תיגמר, הם אמרו, העם יחסל אותם. השנאה כלפיהם עצומה.
ההפגנות פורצות כעת בעזה משום שאנשים טעמו את טעמה של הפסקת אש ארוכה, וחזרה לאדמותיהם אחרי חודשים רבים של מגורים ארעיים. העזתים ראו את ההרס, רבים עייפים מהמלחמה ורבים לא אהבו מעולם את חמאס. אין זה אומר שחלקם לא שיתפו פעולה, במעשה או בשתיקה, עם זוועות 7 באוקטובר. אין זה גם אומר שהם הפכו לאוהבי ישראל, בפרט בגלל החורבן הגמור בעזה. אך כשאין לאנשים מה להפסיד, הם מוכנים לצאת לרחובות הרוסים כדי לקרוא בגנות משטר דכאני, רצחני, ג'נוסיידי.
לא צריך את ההפגנות כדי לדעת שיש חפים מפשע בעזה. כל ילד חף מפשע מטבעו. אבל ההפגנות ממחישות פוליטית שיש אנשים בצד השני
לא צריך את ההפגנות כדי לדעת שיש חפים מפשע בעזה. כל ילד חף מפשע מטבעו. אבל ההפגנות ממחישות פוליטית שיש אנשים בצד השני. שמענו את קולות נכבדי בית לאהיה שמבקשים חיים לילדיהם. שמחפשים נורמליות וחופש.
אחרי 7 באוקטובר, כבר אסור להשלות את עצמנו. יש בעזה פונדמנטליסטים צמאי דם שמוכנים שהכול יישרף. הם מחזיקים בחטופינו. החטופים קשורים אל הקיר, במנהרות האפלות של הדיכוי והבערות. הפנאטים בשלטון בעזה, וזה באדיבות הציבור הכללי וכוח הזרוע והארגון החמאסי. עם כל הכבוד לבית לאהיה, זו עדיין לא מהפכה פנימית נגד חמאס - אם כי זו יכולה לקרות במהירות רבה יותר ממה שמצפים.
כוחות חמאס מפזרים מפגינים נגד המשך הלחימה
העזתים, למרות כל השמועות, יישארו שכנים של ישראל. מדברים על ניצחון מוחלט, כמו נגד גרמניה ויפן. בשני המקרים, ארה"ב הגדולה הציעה מודל חיובי לחיים אחרים ביום שאחרי. היא השקיעה כסף בעצמה במדינות המובסות, למרות האבדות האיומות שספגה. למרות פשעיהן הנוראיים. תוכנית מרשל לשיקום גרמניה לא הייתה פופולרית בארה"ב. מנהיגיה ידעו שיש דברים שצריכים לעשות, גם אם הם לא פופולריים - אך טובים ליציבות המדינה המובסת וביטחון העולם, ולניצחון על ברית המועצות. אי-אפשר ללמוד מההיסטוריה רק מה שמתאים למלחמה אינסופית, למסע נקמה רומי שאיננו נגמר.
שלטון חמאס לא יכול להישאר בעזה. בכירי חמאס לא יכולים להישאר בעזה. הצבא שחמאס וכל הארגונים החמושים בנו - חייב להיות מפורק. באמת. לא במודל חיזבאללה וללא שום בלוף. המלחמה יכולה להיגמר ברגע אחד כשחמאס יסכים שראשיו וגרעין המחבלים ייצא לגלות, כמו בביירות ב-1982, והחטופים יוחזרו בעסקה, כולם, בפעימה אחת. ולזה צריך לשאוף. לכך העולם צריך לדחוף.
אבל גם אם היום הזה יתמהמה, ישראל צריכה לדעת לשרטט חזון לחיים אחרים, לשלטון חלופי, לעתיד כלשהו. לא למען העזתים שצעדו באומץ נגד שלטון חמאס. אלא למען חיינו אנו פה.
מי שרוצה להיות מנצח צריך לדעת להריח את הניצחון, לחוש כאשר הוא בהישג יד. לאחוז בעוצמה רבה בסדק הנפער - ולהרחיב אותו עוד ועוד
מי שרוצה להיות מנצח צריך לדעת להריח את הניצחון, לחוש כאשר הוא בהישג יד. לאחוז בעוצמה רבה בסדק הנפער - ולהרחיב אותו עוד ועוד. מלחמה איננה מנוצחת רק בתותחים והפצצות, אלא גם במהלכים פוליטיים. בתבונה אמיצה, ולא רק בחנפנות מתלהמת. אם יש כדור במגרש שלנו - שוב, אלה רק כמה הפגנות בשלב זה - צריך לבעוט בו.
חשוב יותר לזכור: המעשה הצבאי הוא הכרחי לעיתים, אבל איננו תכלית בפני עצמה. מי שלא מציג יום שאחרי, מציע מלחמה אינסופית. מלחמה כזו היא סוג של תבוסה.
