שנה אחר שנה מפרסמת אחות של גיא את המכתבים הנוגעים והמרגשים בפרויקט "החלל שלי" של ynet. בכל יום זיכרון היא מספרת לאחיה על השנה שחלפה, החייל הבודד שאימצה, בית ילדותם שנמכר, 20 השנים שחלפו מנפילתו, המפגש האקראי בצד השני של העולם, סבתם שנפטרה, לידת בנה הבכור - שאת המכתב בשנה לאחר מכן הקדישה גם לו - יום הזיכרון הראשון אחרי טבח 7 באוקטובר, ועל הבחירה ללכת בדרכו של אחיה - ולחיות. הנה הקטע המלא שפרסמה.
״אם החיים הם חידה לא מפורשת
והסודות זורמים בהם כמו נחלים
מנסים למצוא את כל צבעי הקשת
עובדים קשה לבנות פה משהו במילים״
"אני לא יודעת מה לומר השנה. עוד שנה קשה קשה קשה. חיילים מתים. הותר לפרסום. חטופים במנהרות והעולם כמנהגו נוהג. השמש זורחת וחשוך לי. ואתה לא כאן. עדיין לא כאן. לא בחרתי בך. לא בחרת בי. חיינו נשזרו יחד מהשנייה הראשונה, וידעתי אז שאהיה לתמיד בטוחה. תמיד מוגנת היכן שאהיה, כי יש לי אותך. אז היית שלי לקצת. שנים של שמחה. של ברכה.
אבטיח עם חול, וים כחול, קפה של שבת בבוקר והמון חברים. מנגנים כל היום, תופים רועמים. מחפשים כוכבים, חולמים ומדמיינים, מה נהיה כשנהיה גדולים. ואני כבר גדולה אחי שלי. אמא לשלושה ילדים. אני כבר גדולה אהוב ליבי. והחיים ממשיכים. ואתה לא תבוא כבר, ואין מה לבקש. נשאר ממך רק שיר, רק צחוק מתגלגל, הבטחה לחיים אחרים.
"'תעופי גבוה במבי', אמרת תמיד, ואני, כל כך נמוכה, ואתה גבוה כמו עץ זקוף וחזק. מי מלח זרמו בעורקים שלך. הים היה חלק ממך. 'אל תתני לאף אחד לקחת ממך, יש לך אותך! את שומעת אחותי שלי? תמיד יש לך אותי'. איפה אתה? האם אתה שומע אותי?".
״ואתה חי בזמן זמני, ספור בלוח
ומקווה לשתות את החיים עד תום.
ובין כל אלה סך הכל רוצה לשמוח
ועל הדרך להגשים איזה חלום״
"בכל שנה אני מספרת לך, בכל שנה אני שרה אותך, בכל שנה אני חושבת איך עוד אפשר להנציח את חייך, לבכות את לכתך. איך עוד ניתן לחבר את הלב הסדוק, את החור שנפער, את קמטי השנים? איך אוכל עוד טיפה לזכור את דמותך? ערן, שהיה אחיך לנשק, הפך לחלק מהמשפחה. מוחו הקודח לא נתן לו מנוח השנה. 'במבי', הוא אמר. 'לא רוצה מסיבה. לא רוצה הופעה. אי אפשר לשמוח כשילדים מתים ככה סתם. לא רוצה כלום, שיחזרו כבר כולם'.
"אני רוצה לצרוח, ויוצאת לי רק דממה. נשב ביחד, כי גיא היה פה פעם ועדיין. נרים כוסית לחייו ולחיינו, ונבכה אל תוך הלילה. 'תבכי איתי השנה, במבי', ערן אמר. 'תבכי איתי את כל מה שהוא לא הספיק, בעיקר עכשיו. הייתי אצלו הבוקר, וכואב לי כל כך'.
"החלטתי לבשל שוב. לבשל לכולם. הזמנתי לארוחה. מנות לזכרך. אוכל זו שמחה. אוכל זו ברכה. ואוכל תמיד סבב את חיינו, אז שוב, כמו לפני 10 שנים. ארוחה. אני מאוד אוהבת לבשל. זה נותן לי שקט. אני אוהבת להאכיל אנשים. זה נותן לי תקווה. אני אוהבת לארח, ואת מי שבא. את זה למדתי ממך. 'שתמיד יהיה לנו לתת', אמרת לי. 'במבי, בואי נלך להתנדב. בואי איתי היום, נעשה משהו למישהו, והלב יתמלא'.
"אז התחלתי לחשוב, מה אכין לכל כך הרבה אנשים. ואז נזכרתי שהכי הכי אהבת דגים. מנה ראשונה: דגים נאים. מה שהיה בשוק. מה שטעים. הלוואי שהיית פה. יצא לי צבעוני ומיוחד. ובעיקר, חשבתי עליך גולש בים, וכמה אני מתגעגעת אלייך כל כך. ברקע שיר, שמעלה בי זיכרונות. שמציף אותי בדמעות. שגורם לי ללכת לחבק אותך. להגיד, 'שומעים כולם? אני אחותך'".
״כביש ישן
שביל בגן
עץ ובית
אבא כאן
אמא שם
כאן נשארתי
מה שהייתי
פעם מזמן
מה שעכשיו
ילדות נשכחת״
מנה שנייה: דגים של סבתא. אי אפשר בלי. המון חריף. המון ריח של ים. המון אני והמון אתה. וביחד- תמיד עשינו בלאגן. לאן שהגענו, עשית רעש בלי הפסקה. רעש טוב, של תזוזה ושמחה. מזיז הרים, מניע אנשים, אומר 'בואו', והם כולם באים. הם עדיין באים אח שלי. הם עדיין באים.
מנה שלישית: פסטה של בית, כמו שאמא עושה. פסטה שכולה אהבה. אין כמו אמא שלנו בעולם כולו. רק בזכותה אני עוד כאן. פסטה של החלומות. של ריקודים בסלון ומוזיקה תמיד. של הבטחות וציפיות, של שורשים ומשפחה. 'אין חוץ מזה כלום', כמו שאמא תמיד אומרת. 'אתם הפרויקט של חיי. גידלתי אתכם צמודים וככה הייתם עד שנגמר'".
״זוכר איך שהלכנו דרך קבע
לאורך הרחוב המתרוקן
דבר לא השתנה
רק פה ושם דוהה הצבע
אולי זה רק הלב שמזדקן.
עוד שנה
כבר למדנו
מי אני
מי אתה
כבר איבדנו
מה שהיינו
פעם מזמן
מה עוד מביא אותך תמיד
אל אותה ילדות נשכחת״
"מנה אחרונה: סלט פירות ועוגת יום הולדת. הילדים שלי עמדו איתי והכינו סלט פירות ועוגה. ואני כולי דמעות. מהמשפחה היפה שלי שלא הכרת. ממה שיכלנו להיות. מהילדים שלנו שיכלו לגדול יחד. אוי ממי שלי יפה. כואב לי כל כך. איזה בזבוז. כמה שאתה חסר. יאללה נו כבר, בוא אליי קצת. תן לי חיבוק ותגיד לי 'במבי', ותוכל שוב ללכת. עד שכל זה יעבור, אני מבטיחה שוב לשמור עליך. ובינתיים לשמור על כולם עד שתחזור.
מפזרים סוכריות, פותחים בקבוקים. אנשים מגיעים. פרחים וחיוכים. ואז מישהו אומר, 'גיא', וכולם שותקים. החייל שלי יצא מהתופת והגיע להיות איתי היום. והוא אמר - 'בזכותך ובזכותו למדתי לחלום'. ואני מתיישבת על הרצפה. נזכרת שככה ישבתי ימים אחרי שהודיעו על מותך. רוצה פתאום ללכת לקבר שלך. במקום ללכת תמיד בחרתי להישאר. קמה. מרימה את הראש, מרימה את הכוס ומברכת אותך:
״זוכר איך שהבטחנו בלי לדעת
מתי ואיך נחזור להיפגש
נדמה שרק אתמול
אבל השמש כבר שוקעת
אולי זה רק הלב שמתרגש״
"כשכולם הלכו, שמתי לי באוזניות שיר שמח. יצאתי לרחובות בעקבותיך. הלכתי לספסל שלנו שוב לשלוח יד. מיששתי את במבי וגיא ולב גדול. ונזכרתי כמה היה לנו אז הכל. רוקר חיי. אהוב ליבי המיוחד. אני איתך עכשיו. שתהיה שמח תמיד, איפה שלא תהיה. אני פה עדיין קצת, מחכה לך. לפעמים עוד חולמת את דמותך.
״אולי אחרי הכל תגיע לשמיים
אולי אחרי הכל תשמח מהחיים
תאמר תודה ותהפוך פתאום למים
ותצטרף לים הרחמים״
"ואנחנו שניים
בטח לא לבד
הנה השמיים
מנסים לשלוח יד"
"מתגעגעת לנצח ואוהבת אותך. תמיד בסוף רק במבי, אחותך".
