"עד שאיבדתי את אחי, לא הבנתי כמה אחים הם שקופים", אמר היום (שלישי) יוגב טמם, שאחיו אדיר נרצח ב-7 באוקטובר לצד רעייתו שירז, בדרכם למסיבת הנובה ברעים. בריאיון לאולפן ynet הוא הסביר: "בשבעה הבנתי שאנחנו בתחתית של מדרג השכול. אחים שכולים הם שקופים במדינה הזאת, אז סגרתי את העסק העצמאי שלי והחלטתי שאני הולך להקדיש את חיי למענם".
ריאיון עם האחים השכולים
(צילום: מיקי שמידט)
"אדיר ושירז יצאנו בבוקר המסיבה מחולון. בשש וחצי, כשהתחילו האזעקות, הם כבר הגיעו לאזור קיבוץ מפלסים ונכנסו למיגונית. הם חשבו שהזעם יעבור והם ימשיכו, אבל כמו כל סיפורי המיגוניות זה נגמר שם. בימי השבעה התחלתי להבין איפה אני, חשבתי מה אני הולך לעשות עם עצמי ואילו יוזמות אני אקים למען אחים שכולים.
"חודשיים-שלושה אחר כך נחשפתי לעמותת 'האחים שלנו' והשתתפתי בפעילויות שלה. באופן אישי גם לקחתי יוזמות בתוך העמותה והיום אני כבר חלק בלתי נפרד ממנה. מה שלא מבינים על השכול, זה שאנחנו כאחים הופכים להיות ההורים של ההורים שלנו. הם איבדו ילד ואנחנו צריכים לדאוג להם. אותנו אף אחד לא רואה. גם בחברה, אח שכול לא שווה למשפחה שכולה", אמר.
ניצולת הנובה ומדליקת המשואה ג'ני סבידיה, שאיבדה במסיבה את אחיה שלומי ובת זוגו לילי, החלה בתהליך שיקומה העצמי דרך מיזם תמיכה וטיפול למשפחות שכולות שהיא עצמה הקימה. "אני שרדתי ואחי לא, וזו תחושה שרדפה אותי תקופה מאוד ארוכה אחרי היום הנורא ההוא. חיפשתי משמעות, חיפשתי הרבה זמן עד שפנה אליי רענן אריזון, שהכרתי כבר מהשירות הצבאי שלי. הוא הציע לי להקים איתו מתחם חוסן לנפגעי 7 באוקטובר. דווקא לא אמרתי 'כן' ישר, הייתי צריכה לחשוב על זה. כשאני מסכימה למשהו אני לוקחת אותו עד הסוף", סיפרה.
היא המשיכה: "זה בעצם מה שאני עושה כבר מעל שנה, אני מובילה מתחם לנפגעי 7 באוקטובר. בעיקר אוכלוסיות שפחות מטופלות - אחים, דודים ובני דודים. בשלבים הראשונים לא קיבלנו שורדים, התחושה הייתה שדווקא המשפחות פחות מקבלות מענה בחודשים הראשונים".
ג'ני, כאמור, ניצלה מהנובה בעצמה. "הייתי עם שלומי ועם לילי ובהתחלה היינו בטוחים שאנחנו באירוע של כיפת ברזל בלבד. שמענו רק יירוטים, לא יריות. שלומי מיהר לחזור לראשון לציון, הילדים שלו היו שם עם אמא שלהם והעיר ממש הופגזה. עד רבע לתשע עוד התכתבתי איתו, בדקנו שהכול בסדר. עד היום אנחנו לא יודעים איך הם נרצחו ומה קרה להם.
"אני יצאתי עם חברים משטח המסיבה עם הרכב ואחרי זה המשכנו לברוח ברגל. התחבאנו בשיחים. בסוף הגענו לפרדס והתחבאנו חמש שעות בתוך עץ. כל הזמן הזה ניסיתי להבין איפה שלומי נמצא, אבל ברגע שאבד איתו הקשר זה היה אבוד. יש משמעות לזה שהייתי שם, הבנתי שאני צריכה לעשות משהו עם זה. ידעתי מה קרה שם, מה האנשים הרגישו ומה עבר עליהם. זה ידע שהרגשתי שאני צריכה לעשות איתו משהו", הסבירה.
גם חגית גולן גורמן שכלה את אחיה שחר בן-נעים בנובה, והחלה לפעול למען האחים השכולים בעקבות האובדן: "שחר נתקל בחוליית מחבלים בכביש 232 וברח עם עוד שתי חברות לפרדס. אחד מיושבי הרכב שלהם נחטף ואחר נרצח במקום. הוא דיבר איתנו בטלפון, זעק לעזרה, אבל לא הבנו את גודל האסון. היינו איתו בטלפון כמעט עד הרגע האחרון", היא תיארה.
"אני ביקשתי להנציח את שחר דרך עמותה שהקמתי לזכרו, עמותת 'אור השחר העולה'. אני מאוד מאמינה בכוחות של הים בשביל ההתמודדות הנפשית ולמרות זאת גיליתי שאפילו בשביל ההתמודדות האישית שלי להיכנס לים זה לא משהו שהיה לי פשוט. הבנתי שאני צריכה קבוצת שווים. אני לא ידעתי מה זה לאבד אח, חשבתי שקמים, מתמודדים, נכנסים לים והכול יהיה בסדר. לא הבנתי שזהו, שזה לכל החיים. ככה מצאתי את עצמי מקימה את העמותה, עובדת עם שורדים ועם משפחות. גם משפחות של לוחמים".
היא שיתפה כי עבורה "כשאתה עושה למען האחר, אתה משקם גם את עצמך. אני מצאתי את עצמי נכנסת למים עם אנשים שהם 'כמוני', שעברנו את מה שאני עוברת ומתמודדים. מספיק מבט בעיניים כדי להבין ולהרגיש את מה שהאחר מרגיש, ואף אחד אחר לא יכול להבין את זה. במידה מסוימת השיקום הוא גם בשבילי".
