ארבעה חודשים חלפו מאז שמבצע "שאגת הארי" הסתיים לאחר 40 ימי לחימה אינטנסיביים. אז, אחרי רצף תקיפות ישראליות באיראן, חיסול בכירים ופגיעה בתשתיות הגרעין והטילים, הוכרזה הפסקת אש - שהוגדרה מלכתחילה כזמנית ושברירית. מאז היא כבר הופרה פעם אחר פעם, האיומים האיראניים לא נעלמו, והעימות בין וושינגטון לטהרן שוב התלקח.
רק הלילה (בין שישי לשבת) דווח ב-CNN כי יו"ר המטות המשולבים של הצבא האמריקני, הגנרל דן קיין, מחפש "נתיב יציאה" מהמלחמה עם איראן. אך המציאות שנוצרה בחילופי המהלומות האחרונים ברורה - ושונה: ארצות הברית תקפה באיראן במשך לילות רצופים, ואילו ישראל נותרה מחוץ למערכה.
גלריה
"המצב הנוכחי מאתגר את תפיסת הביטחון הישראלית שלאחר 7/10"
(צילום: AFP - SOURCE: UGC / UNKNOWN, REUTERS/Jessica Koscielniak/Stringer, Oliver CONTRERAS/AFP)
ישראל פעלה אמנם באיראן מאז סיום המבצע. ב-7 ביוני, 60 ימים אחרי הפסקת האש, חיל האוויר תקף אתרי שיגור, מערכות הגנה אווירית ומטרות נוספות בתגובה לירי 11 טילים לעבר ישראל. אבל בסבב האמריקני האחרון התמונה הייתה שונה: במשך כמעט שבועיים ברציפות תקף צבא ארה"ב באיראן - בסיסים צבאיים, תשתיות, נמלים, גשרים ושדות תעופה - בעוד צה"ל לא השתתף בגלי התקיפה.
ההישארות הישראלית בחוץ לא הייתה רק תוצאה של החלטה עצמאית בירושלים. האמריקנים הבהירו כי הם מעוניינים שישראל לא תתערב כל עוד איראן אינה תוקפת אותה ישירות. המשמעות הייתה מעין כלל משחק חדש: ארה"ב מנהלת את המערכה, ישראל שומרת על כוננות - ותצטרף רק אם טראמפ ירצה בכך או אם טהרן תספק לה עילה.
ולכן, בישראל עקבו אחר חילופי המהלומות מהצד. איראן שיגרה טילים וכטב"מים לעבר בסיסים אמריקניים ומדינות באזור המפרץ ובירדן, תקפה תשתיות ואיימה שוב ושוב להסלים. ארה"ב, מצידה, אכפה מצור על נמלי איראן והבהירה כי התקיפות נועדו להעניש את משמרות המהפכה, להגן על חייליה ולהחזיר את השליטה במצר הורמוז.
אלא שגם כשהיא אינה משתתפת בתקיפות, ישראל לא נעלמה מהכוונת האיראנית: בטהרן איימו "להעניש" אותה בעקבות פעולות שיוחסו לה או שביצעה בזירות אחרות, ובירושלים נאלצו להעלות כוננות ולהיערך לאפשרות שהעימות האמריקני יזלוג בכל רגע גם אליה. כך מצאה עצמה ישראל, שהגדירה במשך שנים את האיום האיראני כאיום הקיומי המרכזי עליה, בעמדה חריגה - מחוץ למערכה, אך עדיין תחת איום ישיר.
דבריו של טראמפ על הלחימה מול איראן, השבוע
(צילום: מתוך X )
ד"ר אבישי בן ששון-גורדיס, ראש תחום ארה"ב במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ומרצה בכיר בחוג למדע המדינה, ממשל, ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב, הסביר כי "במצב שנוצר יש שלוש בעיות עיקריות ורבע כוס מלאה שבכל זאת שווה לשים אליה לב. ראשית, בפן המעשי, ישראל מוצאת את עצמה במצב בו אם היא מזהה איום משמעותי ומתהווה, אך לא מיידי - היא לא יכולה לפעול מולו באופן עצמאי משום שהפעולות שלה משולבות וכפופות לרצונות של נשיא ארה"ב. זה בפרט מאתגר את תפיסת הביטחון הישראלית שלאחר 7 באוקטובר".
דבר נוסף שתיאור ד"ר בן ששון-גורדיס, הוא שאויביה של ישראל בחזיתות השונות מזהים את הכפפת עצמאות הפעולה הישראלית לשיח האמריקני בזירות השונות - ומאתגרים את ישראל יותר. "בשלב הזה הם עדיין מבינים שנבון מבחינתם לא לאתגר את ישראל ישירות, אבל ככל שארה"ב תיקשר יותר לשקט שההסדרים בשטח מייצרים, האתגרים הללו יגדלו ולישראל כרגע אין מענה אליהם", אמר.
ד"ר אבישי בן ששון-גורדיסצילום: תומר אפלבאום עבור INSSבנוסף, הוא הסביר כי "האמונה שביכולתה של ישראל להשפיע על קבלת ההחלטות בוושינגטון תמכה את מעמדה האסטרטגי של ישראל והדימוי לפיו ישראל מאתגרת את האינטרס האמריקני, או לכל הפחות משפיעה עליו, הרבה פחות מזיק לראיית ישראל באזור, ולמעמדה בזירה הפנים אמריקנית. ישראל מוצאת את עצמה גם בעלת השפעה פחותה וגם כמי שמהווה נטל על הביטחון האמריקני. זה שילוב שלילי ביותר.
"מן העבר השני, לאורך השנים האחרונות היו מקרים בהם חלק מהמנהיגות הישראלית, כולל הבכירה ביותר - נעזרה בלחץ האמריקני כדי להחלץ מאילוצים קואליציוניים ולעשות פעולות שמשרתות את האינטרס הלאומי הישראלי שאחרת לא היו יוצאות לדרך", הוסיף. "לא כך הדברים צריכים להתנהל על פי הספר, אבל יש יתרון כלשהו בכך שישנו מנגנון לחץ שמחייב את ישראל להשתמש גם בכלים מדיניים לקידום היעדים שלה ולא רק בכוח צבאי".
טראמפ מאיים, מורה לתקוף בכל הכוח - ואז מבטל בציוץ
ההחלטות החשובות ביותר מתקבלות כעת בוושינגטון, ולעיתים מתפרסמות ברשת Truth Social שבבעלות הנשיא האמריקני עוד לפני שהציבור - ולפי הרושם גם חלק ממקבלי ההחלטות באזור - מבין לאן פניו של טראמפ.
פוסט של טראמפ, בתחילת השבוע
(Truth Social)
לפני כשבוע הודיע הנשיא האמריקני כי ביטל מתקפה עצימה שתוכננה באיראן. רק זמן קצר קודם לכן איים כי ארה"ב "ערוכה ומוכנה לפעול נגד איראן ברמות של אימה, עוצמה וכוח צבאיים שלא נראו מאז מלחמת העולם השנייה". אלא שבהודעה לילית מפתיעה הוא טען כי איראן ומדינות נוספות במזרח התיכון ביקשו ממנו להימנע מהפעולה, וכי הושגו "קווי המתאר" של עסקה אפשרית. לדבריו, גם ישראל הצטרפה למחויבות להימנע מתקיפה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה מתקפה מתוכננת בוטלה בהודעה פתאומית של טראמפ. גם ביוני הכריז הנשיא כי ביטל הפצצות שתוכננו באיראן, לאחר שטען כי הושגו הסכמות על מזכר הבנות. באיראן הכחישו שנוסח סופי אושר ולעגו לטענות החוזרות של הנשיא על עסקה קרובה.
כך נוצר דפוס שקשה לישראל לבנות סביבו אסטרטגיה - ויוצר קושי ממשי בתכנון של צה"ל: טראמפ מאיים בתקיפה חסרת תקדים, הצבא האמריקני נערך, הכוחות באזור מתוגברים - ואז מגיע פוסט שמודיע שהכול בוטל. בצה"ל נאלצים להתאים שוב ושוב את הכוננות, את פריסת הכוחות ואת חלוקת המשאבים לשינויי הכיוון של הנשיא.
וגם לאחר הביטול האחרון, הכיוון שוב השתנה. טראמפ הודיע שהשיחות עם איראן כבר מתקיימות, אך בתוך זמן קצר איים כי מדובר ב"הזדמנות האחרונה" שלה לפני עריפת ראשים. מבחינת ישראל, המשמעות היא שהזיגזג אינו רק בין תקיפה לביטולה, אלא בין משא ומתן, אולטימטום ואיום בחידוש המערכה - לעיתים בתוך שעות.
"אם אני אומר לנתניהו לעשות משהו - הוא עושה"
מעל לכל אלה מרחפות גם ההתבטאויות הפומביות של טראמפ כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו. בתחילת יוני נשאל הנשיא האמריקני אם ישראל עשויה לחזור ולהילחם באיראן, והשיב כי אינו חושב שכך יקרה. לאחר מכן הוסיף: "אם אני אומר לנתניהו לעשות משהו - הוא עושה".
טראמפ: הר המכוש? לא בעיה גדולה, לא צריך שביבי יגיד לי
(צילום: Fox News)
מבחינת טראמפ, ייתכן שמדובר בעוד הצהרה שנועדה להציג שליטה וכוח. אך מבחינת ישראל, מדובר במסר בעייתי בהרבה. נשיא ארה"ב אינו מסתפק בהצגת התיאום הקרוב עם נתניהו, אלא מתאר בפומבי את ראש הממשלה כמי שמקבל ממנו הוראות ומבצע אותן. גם אם המציאות בחדרים הסגורים מורכבת יותר, הרושם שנוצר באזור הוא ברור: וושינגטון קובעת אם ישראל תתקוף, מתי תתקוף ומתי תעצור.
המסר חזר גם לקראת פגישתם האחרונה של השניים. טראמפ דחה בפומבי את הדאגה הישראלית מ"הר המכוש", האתר הגרעיני החשאי שבו, לפי הערכות המודיעין בישראל, איראן מנסה להטמין יכולות רגישות. "לא בעיה גדולה, לא צריך שביבי יגיד לי", אמר הנשיא, והבהיר כי אף שהוא מסוגל לפגוע בתשתיות באיראן במהירות - הוא מעוניין הפעם להימנע מכך.
נתניהו, מנגד, סיכם את הפגישה בבית הלבן כ"שיחה הטובה ביותר" שהייתה לו עם טראמפ. אלא שהפגישה הייתה קצרה יחסית, התקיימה ללא הצהרות משותפות לתקשורת, ולאחריה ראש הממשלה לא התייחס בפומבי למחלוקות סביב איראן, "הר המכוש" או האפשרות של הסכם אמריקני עם טהרן.
מבחינת הנשיא האמריקני, הצטרפות ישראלית עלולה לשנות את אופי המערכה. היא עשויה להפוך עימות אמריקני-איראני מוגבל למלחמה אזורית רחבה, לגרור ירי מסיבי לעבר העורף הישראלי - ובעיקר לפגוע ביכולתו של טראמפ לעצור את האש ברגע שבו יחשוב שהלחץ על טהרן הספיק. לכן, בוושינגטון לא רק נמנעו מלדרוש את הצטרפות ישראל, אלא ביקשו ממנה להישאר מחוץ למעגל התקיפות כל עוד היא אינה מותקפת ישירות.
הגרסה של ישראל: ההישגים הושגו, לא צריך להיגרר
מבחינת נתניהו, ההישארות מחוץ לסבב הנוכחי אינה בהכרח סימן לחולשה. הגרסה הישראלית היא שמבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי" כבר פגעו משמעותית בתוכנית הגרעין, בתעשיית הטילים, בצמרת הביטחונית ובתשתיות הצבאיות של המשטר. לכן, כל עוד ארה"ב מפעילה לחץ צבאי וכלכלי על איראן, ישראל אינה חייבת להשתתף בכל תקיפה.
תיעוד מתקיפת צה"ל באיראן במהלך "שאגת הארי"
(צילום: דובר צה"ל )
בתגובה שמסרה לשכת ראש הממשלה בתחילת יולי נמסר כי נתניהו הוביל "שני מבצעים היסטוריים" בשיתוף פעולה חסר תקדים עם ארה"ב, שהרחיקו מישראל סכנת השמדה מיידית ופגעו במשך שנים ביכולות האיראניות. בלשכה הוסיפו כי המשטר בטהרן חלש ומעורער מאי פעם, וכי כל עוד נתניהו מכהן כראש הממשלה - איראן לא תשיג נשק גרעיני.
לפי הגישה הזאת, ישראל למעשה כבר ביצעה את חלקה. היא פתחה את הדרך, השמידה מטרות, חיסלה בכירים והוכיחה שביכולתה לפעול בעומק איראן. כעת היא יכולה לאפשר לאמריקנים לשאת במחיר הצבאי, הכלכלי והמדיני של המשך המערכה - בלי לחשוף שוב את העורף הישראלי למאות טילים וכטב"מים.
גם לקראת פגישתו האחרונה עם טראמפ הודגש שנתניהו אינו מעוניין להצטייר כמי שדוחף את ארה"ב למלחמה נוספת. הוא לא הגיע לוושינגטון כדי לדרוש באופן גלוי חזרה ללחימה, אלא כדי להציג מידע מודיעיני על שיקום תוכניות הגרעין והטילים ולהבהיר שכל הסכם חייב למנוע מאיראן לבנות מחדש את יכולותיה.
אז למה זה בכל זאת מסוכן?
הבעיה היא שהישארות בצד אינה מתרחשת בחלל ריק. בזמן שישראל אינה משתתפת בתקיפות, ארה"ב היא גם זו שמנהלת את המשא ומתן, מגדירה את התנאים להפסקת האש ומחליטה אילו דרישות איראניות ניתן לקבל. ובינתיים, סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות, פקיסטן ומדינות נוספות מפעילות לחץ משלהן על טראמפ - לעיתים בכיוון הפוך מזה של ישראל.
לאחר פגישת נתניהו עם הנשיא הגיע לבית הלבן שר ההגנה הסעודי, אחיו של יורש העצר מוחמד בן סלמאן, והציג עמדה הקוראת להפחתת ההסלמה. כך, בתוך יממה אחת, שמע טראמפ מנתניהו ספקות באשר ליעילות הדיפלומטיה ומצד הסעודים דרישה להימנע מהרחבת הלחימה.
רה"מ נתניהו בהצהרה לתקשורת לאחר חתימת ההסכם בין ארה"ב לאיראן
(צילום: לע"מ)
ככל שישראל תלויה יותר בהחלטותיו של טראמפ, כך גדל הסיכון שהמערכה תסתיים בהסכם שלא יענה על דרישותיה. איראן עשויה להסכים להגבלות זמניות, אך לשמור בידיה ידע, תשתיות וחופש פעולה לשיקום עתידי. היא יכולה להציג את עצם הישרדות המשטר כהישג, להמשיך לאיים על ישראל ולנסות להרוויח זמן עד לשינוי נוסף במדיניות האמריקנית.
ולצד כל זאת, גם אחרי "שאגת הארי", למרות הפגיעה הקשה באיראן - לא כל מטרות המבצע הושגו. תוכנית הגרעין לא הושמדה לחלוטין, המשטר נותר יציב יחסית, ותשתיות שונות נותרו פעילות או ניתנות לשיקום. נתניהו עצמו אמר בחודש מאי האחרון כי עדיין קיימים אתרים שיש לנטרל - אף שלאחר מבצעים קודמים הצהיר כי האיום הגרעיני הוסר.
ויש גם מחיר הרתעתי. כאשר טראמפ אומר בפומבי שהוא מורה לנתניהו מה לעשות, מבטל מתקפות ברגע האחרון ומנהל לבדו מגעים עם טהרן, איראן יכולה להסיק שהדרך לעצור פעולה ישראלית עוברת בבית הלבן - ולא בירושלים. גם אם ישראל שומרת לעצמה חופש פעולה, היא תידרש להוכיח זאת במקרה שבו איראן תחצה שוב קו אדום.
האם יש לישראל ברירה?
מבחינה צבאית, לישראל עדיין יש יכולת לפעול באיראן. היא הוכיחה זאת כמה פעמים, כולל בתקיפה שבוצעה ביוני אחרי הפרת הפסקת האש. אלא שיכולת צבאית אינה זהה לחופש פעולה מדיני. תקיפה ישראלית עצמאית עלולה להצית מחדש ירי לעורף, לפגוע בשיחות שמנהל טראמפ ולהעמיד את נתניהו בעימות ישיר עם הנשיא האמריקני.
ישראל זקוקה לארצות הברית לצורך אספקת חימושים ומיירטים, הגנה על הכוחות באזור, סיוע מודיעיני וגיבוי מדיני. במהלך ההסלמה האחרונה אף תגברה ארה"ב את כוחותיה בישראל והעבירה לאזור מטוסי תדלוק ומטוסי קרב. התלות הזאת אינה שוללת לחלוטין פעולה ישראלית, אך היא מצמצמת משמעותית את מרחב ההחלטה.
נתניהו מצידו יכול להציג את ההישארות בצד כחלוקת עבודה מוצלחת: ישראל פגעה באיום הישיר, וכעת ארה"ב ממשיכה להפעיל לחץ. הוא יכול גם לטעון שאין היגיון לחשוף את העורף הישראלי כל עוד האמריקנים עושים את העבודה. אך ככל שעובר הזמן, הגבול בין חלוקת עבודה לבין אובדן השפעה הולך ומיטשטש.
וכעת, ארבעה חודשים אחרי "שאגת הארי", ישראל אינה זו שקובעת את קצב האירועים. היא אינה מחליטה מתי ארה"ב תתקוף, מתי תעצור ומה תציע לאיראן בתמורה להסכם. טראמפ יכול לאיים בלילה, לבטל בבוקר ולהכריז בצהריים שהושגו הבנות - גם כשבטהרן מכחישים שהסכימו להן.
ישראל עדיין מחזיקה במטוסים, במודיעין, בבנק מטרות ובתוכניות מבצעיות. השאלה היא האם ברגע האמת היא תהיה מוכנה להשתמש בהם בניגוד לעמדתו של טראמפ. ועד שהתשובה תינתן, האיראנים מביטים במתרחש ורואים מציאות חדשה: ארצות הברית תוקפת, ארצות הברית מנהלת משא ומתן, וארצות הברית מחליטה מתי לעצור - וישראל, לפחות לעת עתה, נשארת בצד.
