פסק הדין שניתן אתמול על ידי השופטים וילנר, כנפי-שטייניץ ושטיין בנוגע לזהות הגורם המוסמך למנות את החוקר בפרשת הפצ"רית - הוא הרבה יותר מהכרעה פרטנית. זהו רגע מכונן, סימן דרך ברור במגמה חדשה-ישנה שמחזירה את בג"ץ אל יסודות של פשטות, אחריות וממלכתיות. אחרי שנים של פרשנות תכליתית אקטיביסטית, שלעתים נשענה על ההנחה שבית המשפט "יודע טוב יותר מן המחוקק", אנו נחשפים לחזרה לפרשנות מקיימת: זהירה, פרקטית ובעיקר מכבדת.
1 צפייה בגלריה
גילה כנפי-שטייניץ, יעל וילנר, ואלכס שטיין שופטי בית המשפט העליון
(מתוך אתר הרשות השופטת)
הסוגייה שנבחנה - האם השר, היועצת המשפטית לממשלה או גורם אחר מוסמך למנות את החוקר - הפכה מורכבת בשל ניגוד העניינים המובנה של היועמ"שית והפרקליטות הכפופה לה. לכך הצטרפה הוראת ייחוד המשרה שחלה על נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט קולה, שמנעה ממנו לעסוק בנושא. בג"ץ קבע כי הסמכות למנות חוקר במתכונת הדומה ל-special counsel האמריקאי אכן מסורה לשר המשפטים, אך הוסיף מגבלות שנועדו להבטיח טוהר מידות, מקצועיות והגינות בבחירה. זהו פתרון מאוזן: שמירה על שלטון החוק בלי למחוץ את אחריותו המיניסטריאלית של הדרג הנבחר. טוב יעשה המחוקק אם יסדיר בהמשך את מנגנון המינוי בחוק ברור.
המסר של בג״ץ לחברה הישראלית ברור: אפשר אחרת. לא מלחמת רשויות ולא מלחמת תרבויות - אלא איזון, אחריות ופשטות. כך נראית חזרה לשפיות חוקתית
אך יותר מן התוצאה - חשוב האופן. השופטים בחרו לא לייצר "חוק חדש", לא לכופף את לשון החוק ולא להתבסס על רעיונות רחבים של "רוח חוקתית". זהו מהלך שמחזיר אותנו לבג״ץ של העשורים הראשונים: קריאה מוקפדת של הדין, ריסון עצמי, ומחויבות למבנה החוקי הקיים. זהו היפוך ברור מהאקטיביזם שאפיין את שנות התשעים והאלפיים.
בית משפט חזק, אך גם מאופק
פסק הדין מצטרף לפסק הדין שקדם לו - זה שהתיר לקיים תפילה בהפרדה בגן מאיר בתל אביב. גם שם פעלו השופטים גרוסקופף, כשר ומינץ בגישה זהירה: הכרה בכך שחברה שסועה מחייבת איזונים, ושקיום ביטויים קהילתיים-דתיים בהפרדה במרחב הציבורי אינה פוגעת באופן אנוש בליברליזם. שני פסקי הדין הללו ביחד מציבים מודל של "ליברליזם קהילתני": גישה שמבקשת לשמור על זכויות יסוד אך גם לכבד את הפסיפס החברתי המורכב של ישראל.
בשני המקרים בחר בג״ץ ב"פרשנות מקיימת": לא לוחמנית, לא משנתית, לא כזו שמעמיקה את הקרע בין רשויות השלטון ובין קבוצות בחברה. זוהי פרשנות שמחפשת את המכנה המשותף המוסדי, את מה ששומר על המערכת במקום לפרק אותה.
זהו רגע משמעותי למערכת המשפט. הוא מראה שאפשר להיות בית משפט חזק, אך גם מאופק; שומר סף, אך כזה שמכבד את גבולות סמכותו.
השופט אהרן ברק כתב על מקומו של השופט בחברה דמוקרטית; שלושת המוסקטרים – וילנר, כנפי-שטייניץ ושטיין - מימשו זאת ברוח של שכל ישר, רגישות אזרחית וכבוד לחוק. הם גם הוכיחו את חשיבות גיוון ההרכבים. האם הרכב אחר היה מגיע לאותה תוצאה? אנו יכולים רק לנחש - אך יש להעריך את נשיא בית המשפט, יצחק עמית, שהרכיב מותב שמייצג את גישת ה"פרשנות המקיימת".
פרופ' אסף מידניצילום: עמית שטראוסהמסר של בג״ץ לחברה הישראלית ברור: אפשר אחרת. לא מלחמת רשויות ולא מלחמת תרבויות - אלא איזון, אחריות ופשטות. כך נראית חזרה לשפיות חוקתית.
פרופסור מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט ציבורי, האקדמית ת"א יפו
