בשבוע שעבר חשף עיתונאי "ידיעות אחרונות" ו-ynet נטעאל בנדל כי נעם סולברג פנה ליצחק עמית ודרש להרחיב את ההרכבים בדיונים עקרוניים, במקום להותירם מצומצמים ומכוונים. סולברג טען שהרחבת ההרכב חיונית כדי לאפשר ייצוג מגוון של דעות, ולצורך שמירה על אמון הציבור בטוהר ההליך השיפוטי. אלא שלדברי בנדל, עמית נמנע מכך מחשש לאבד את הרוב האקטיביסטי של השופטים התומכים בעמדותיו.
לפי החוק, נשיא העליון רשאי לקבוע אילו שופטים ידונו בכל תיק. החשיפה מראה שההרכבים נקבעים על ידי הנשיא משיקולים אסטרטגיים: האם ההרכב יבטיח רוב לעמדת הנשיא. מציאות זו מתיישבת עם מחקר אמפירי שפרסמתי יחד עם ישראל רוזנברג בכתב העת "משפטים", שבו מצאנו ראיות חזקות לכך ששופטים בוחרים את חבריהם להרכב באופן אסטרטגי.
המחקר התמקד במקרים שבהם השופט התורן בבג"ץ מעוניין לדחות עתירה על הסף, ללא דיון. כדי לעשות זאת נדרש הרכב של שלושה שופטים, והשופט התורן בוחר בעצמו מי יהיו שני חבריו. בחנו כ-800 עתירות שנדחו ללא דיון בשנים 2017-2015, והנתונים הראו שהשופטים לא בוחרים את חבריהם להרכב באופן אקראי. רמת אי השוויון בבחירות של השופטים היא גבוהה מאוד, משום שלכל שופט יש מספר מאוד מצומצם של שופטים מועדפים. הנתונים הראו גם שהשופטים לא בוחרים את חבריהם להרכב באופן מקצועי. לא מצאנו כל קשר בין תחום המומחיות של השופט לבין הסבירות שייבחר כחבר בהרכב בתיק מתחום זה. ההסבר היחיד לנתונים שמצאנו הוא ששופטים בוחרים את חבריהם להרכב באופן אסטרטגי: הם בוחרים כחברים להרכב בשופטים שיצטרפו לדעתם.
המחקר גם הראה שהרכבים נקבעים באופן אסטרטגי לא רק כאשר שופטים תורנים מעוניינים לדחות עתירה על הסף: גם נשיאי בית המשפט העליון נוטים לקבוע את הרכבי השופטים בהתאם להעדפותיהם, מתוך שיקולים אסטרטגיים.
כפי שהראה המחקר שלנו, וכפי שחשף בנדל, סמכותו של נשיא בית המשפט העליון מנוצלת לרעה כדי להשפיע על תוצאות דיונים בבית המשפט
בחירה אסטרטגית של חברי הרכב אינה הוגנת, ופוגעת קשות בשוויון ובאמון הציבור בבית המשפט. כפי שהראה המחקר שלנו, וכפי שחשף בנדל, סמכותו של נשיא בית המשפט העליון מנוצלת לרעה כדי להשפיע על תוצאות דיונים בבית המשפט. השימוש של עמית בסמכות זו בתיקים החשובים ביותר, והשנויים במחלוקת ציבורית עזה, מעידה על עוצמת הסמכות שבידו. הותרת הסמכות בידו של הנשיא משמעותה היא שנשיא בית המשפט העליון יכול להכתיב את התוצאה בכל פסק דין חשוב. כל שנדרש הוא שופט אחד מתוך כל שופטי העליון שיסכים עם הנשיא.
הפתרון ברור ופשוט: לקבוע את ההרכבים באופן אקראי, באמצעות תוכנת מחשב, כפי שנעשה בבתי המשפט הפדרליים לערעורים בארצות-הברית. שם, כל תיק מוקצה באקראי לשלושה שופטים, והציבור יודע מראש שההרכב נקבע בשקיפות מלאה וללא הטיות. יתרה מזאת, גם קביעת זהות השופט התורן חייבת להיעשות באקראי, כדי למנוע תופעה שבה עורכי דין ממתינים במכוון לשופט "נוח" כדי להגיש עתירה.
יש מי שיטען כי צריך לשמור על שיקול דעת בבחירת ההרכבים, כדי לבטא את המומחיות השונה של השופטים. אך בישראל אין תקני מומחיות רשמיים לשופטים, ולכן אין סיבה למנוע מכל שופט את ההזדמנות לבטא את דעתו בכל הנושאים העומדים בפני בית המשפט
יש מי שיטען כי צריך לשמור על שיקול דעת בבחירת ההרכבים, כדי לבטא את המומחיות השונה של השופטים. אך בישראל אין תקני מומחיות רשמיים לשופטים, ולכן אין סיבה למנוע מכל שופט את ההזדמנות לבטא את דעתו בכל הנושאים העומדים בפני בית המשפט. אך גם אם נקבל את הטענה הזו, ניתן לשלב שיקולים מקצועיים בתהליך ממוחשב ושקוף. כך הציבור יידע בדיוק מה השיקולים וכיצד נקבע כל הרכב, מה שיחזק את האמון בבית המשפט.
פרופ' יהונתן גבעתיבחירה אסטרטגית של ההרכבים פוגעת קשות באמון הציבור ומזיקה לשלטון החוק. במדינת סטארט-אפ כמו ישראל, קל להפעיל מערכת ממוחשבת שתכריע מיהם השופטים שיטפלו בכל תיק, ללא מגע יד אדם וללא קומבינות. זהו פתרון פשוט, הוגן ושוויוני. הגיע הזמן לאמץ אותו.
פרופ' יהונתן גבעתי הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי
