שנה וחצי לטבח 7 באוקטובר, ו-59 חטופים עדיין מוחזקים בשבי במנהרות בעזה. במהלך תקופה זו הסטטוס של חלק מהמשפחות השתנה - נוכח העובדה שחטופים ששבו הפכו לשורדי שבי, ואחרים החזרו או חולצו כחללים והובאו לקבורה בישראל. עם זאת, קהילת קרובי החטופים ממשיכה להיאבק על חזרת כולם, בצל המשא ומתן התקוע והדיווח האחרון על הצעה נוספת - מצרית - לשחרור החטופים.
6 צפייה בגלריה
מימין: יאיר מוזס - בנם של מרגלית וגדי; רוחמה בוחבוט - אמו של אלקנה; הדסה לזר - אחות שלמה מנצור
(צילום: שלו שלום, אביגיל עוזי, קובי קואנקס)
בנה של רוחמה בוחבוט, אלקנה, מוחזק בשבי במצב קשה, כשהוא פצוע וסובל גם ממחלה כרונית. בסוף החודש שעבר חמאס פרסם שני סרטונים שלו מהשבי, שלמרות שהם מהווים אות חיים ממנו, רק הגבירו את הדאגה של אמו נוכח מצבו. "ההרגשה שלי מאז תחילת המלחמה השתנתה לגמרי מאז שחזרו 33 החטופים ההומניטריים. הבן שלי היה צריך להיות ברשימה ויש בנו כעס גדול", היא משתפת בכאב. "הוא בן 33, אבא לילד, פצוע, אסתמטי. עד היום לא קיבלנו תשובות ברורות למה הוא לא היה ברשימה הזו. כשהוא יחזור, אחקור את הנושא הזה לעומק ולא אוותר".
היא מתייחסת לסרטונים הקשים של בנה, ואומרת: "הבן שלי סובל בגופו ובנפשו וראינו בסרטונים מה הוא עובר. עוד לא התאוששתי מהסרטון הראשון, ואז הגיע הסרטון השני שבכלל גמר אותי. לראות אותו מתחנן. איך איך אני מרגישה אחרי שנה וחצי כזו? נורא. לפני שנה וחצי היו יותר מ-200 חטופים והיינו בטוחים שמדינת ישראל תחזיר לנו את כולם מהר והכול ייגמר. אבל איפה הצבא? איפה הממשלה? אני לא יודעת איך עברה שנה וחצי ואין עדין תשובות. אין לי מושג. אני שנה וחצי על כדורים כדי להעביר יום ביומו. ועוד פעם פסח? איך זה קרה? כעסים בלתי נגמרים, אנחנו לא יודעים למי לפנות. למי לא פנינו והתחננו".
"העם איתנו ומחזק אותנו, ומזל שיש לי את העם הזה שעוזר ונותן חיבוק, מילה טובה, עידוד״, היא מוסיפה. ״אמא במצב כמו שלי - זו התקווה היחידה שנותרת לה. אז מה נשאר לי לעשות אחרי שנה וחצי בלי תשובות? אני כל פעם מציבה לעצמי יעד. בחנוכה אמרתי שחייב לקרות נס והוא יחזור אליי אבל זה לא קרה. אחרי חנוכה היה פורים. יום ההולדת שלו, אמרתי שאין מצב, בטוח הוא חוזר, אבל גם פורים עבר. עכשיו פסח נוסף, יש שיחות, אבל הלחימה מתעצמת, אתם יודעים איזה התקף לב זה עושה לי? איזה חרדות? השבים מספרים שבכל פעם שהייתה הפגזה הם חטפו, הענישו אותם, לא נתנו להם אוכל והתעללו בהם. אז איפה האוזניים של כולם? איפה כל המדינה? אף אחד לא מבין את המצב. אבל חייבים להאמין, אסור לאבד את התקווה, אוי ואבוי לי אם אפסיק, כי מי יישאר? אני שולחת לילד שלי אנרגיות שלא יאבד את התקווה".
היא פנתה גם לאזרחי המדינה: "לקראת פסח אני רוצה להגיד לעם – כוחנו באחדותנו. התחושה שלי זה שברגע שנתאחד כולם, שנעזוב את השמאל והימין, החטופים יחזרו. כשהחטופים יחזרו נטפל בהכול".
יאיר הבן של מרגלית וגדי מוזס
"עד לפני שנה וחצי שני ההורים שלי היו בסטטוס חטופים״, אומר יאיר. ״מה עברנו בתקופה הזאת, מילים לא יוכלו לתאר. אבל היום אנחנו איתם וזה לא מובן מאליו, בטח לא כשיש אנשים מבוגרים שלא הצליחו לחזור חיים. למזלנו, אבא שלי חזר במצב סביר, אבל לצד כל הקושי שקיים, חשוב לו מאוד להמשיך להיאבק למרות כל החשיפה הלא פשוטה שהוא לא רוצה בה. חשוב לו להמשיך את המאבק ולהיות שותף בו״.
״אבא שלי המום מהאהבה ומהתמיכה, אבל הוא היה חוזר בשנייה להיות חקלאי אנונימי בקיבוץ״, הוא מוסיהוא לא מחפש שום תואר של גיבור מפורסם, הוא רק רוצה לחזור להיות גדי מוזס, אבל הוא מתחיל להבין שזה לא אפשרי. היום הוא ממוקד במאבק להחזרת החטופים ובשיקום של ניר עוז, זה מה שחשוב לו. הוא כל הזמן סביב זה, הוא מעורב בהכול, עושה כל מה שהוא יכול לתרום בשדות ובגיוס כספים. חשוב לו להיות מעורב ולדאוג שזה יהיה כמה שיותר מהר ויותר טוב".
איך ההורים שלך מרגישים היום?
"כבר שהם חזרו הרגשנו שהם מפוקסים. הם צלולים, יודעים מה הם עברו ואיך הם עברו את זה. אבא שלי כבר במסוק חזרה ביקש את הדברים הפשוטים ביותר שהוא הכי אוהב - יין טוב, שוקולד טוב. הם ממוקדים ויודעים מה הם רוצים. את האמירה "לשקם את ניר עוז" אבא אמר לעצמו, הוא בכלל לא ידע שזה מצולם, וזה מסמל אצלו את הכול. אבל לצד זה הוא כל הזמן חושב על מי ששם, על מה שהם עוברים, עד כמה הם סובלים. מספיקה ההתעללות הנפשית שהוא עבר, שיכולה לשגע בן אדם, הוא רק רוצה שהסיפור הזה ייגמר בשביל כולם, בטח עבור קהילת ניר עוז ש-14 מחבריה עדיין שם. זה חשוב לשיקום שלו.
"׳משפחות החטופים׳ - זה נשמע כמו אמירה שאומרים, אבל זה ממש המשפחה שלנו לכל דבר״, הוא מוסיף, והם חייבים להרגיש את מה שאנחנו הרגשנו. אנחנו נעשה את כל מה שאנחנו יכולים כדי לתמוך. אני מבקש דווקא היום מכולם – בואו - זה נותן כוח לכולם, למשפחות שנמצאות בעצרת ורואות עשרות אלפי אנשים מלווים אותם, ובעיקר לחטופים עצמם. אבא שלי סיפר לנו שבקצת ההצהרות שהוא הצליח לראות ברשתות הערביות בעזה, הוא ראה המון אנשים עם שלטים וזה חיזק אותו ונתן לו כוחות להחזיק מעמד".
הדסה לזר, אחות של שלמה מנצור
"מאז שאחי הובא לקבורה אנחנו מנסים לאסוף את עצמנו, אבל לא מצליחים. אני מרגישה שנגדע לי איבר בגוף. חלל ענק שנפער ואנחנו חיים עם החסר. כשהגענו לגילוי מצבה הרגשתי שאין דרך חזרה. שנסתם הגולל ומפה יוצאים לחיים אחרים. אחותי הגדולה רחל אופטימית מאוד, בכל פעם שדיברתי איתה מעולם לא שמעתי אותה בוכה, עד לסיפור של שלמה. בעלה נפטר, והבת הקטנה שלה נפטרה, ואני לא זוכרת אותה מגיבה ככה. בכל יום אנחנו מדברים עליו ואליו, ומיד בוכים. המשפחה הייתה כל כך אופטימית, כל כך בטוחה שהוא יחזור אלינו, במיוחד אחותי. התקווה החזיקה אותנו עד לרגע הנורא. חשבנו שהוא באמת ישרוד, כי הוא אדם עם כוח פיזי ונפשי שעבר לא מעט, אבל המציאות התהפכה״.
״אני לא מעכלת שעברה שנה וחצי מאז שהתחיל הטירוף. אני תקועה ב-7 לאוקטובר, אני עצובה, מיואשת, כואבת״, היא אומרת. ״אני כל הזמן מרגישה שאנחנו צועדים צעד קדימה ושניים אחורה. בכל יום אנחנו מתעוררים לחדשות אחרות – תקוע, מתקדם, כל המשא ומתן הזה קשה. אנחנו, כל המשפחות, מבקשות פעימה. כולנו יחד מבקשים שיפסיקו עם הסלקציה. קשה לי לעכל שעברה שנה וחצי ואנחנו מציינים כבר פסח שני בלעדיהם.
״יש כאלה שאומרים לנו להתנחם בכך שהוא נרצח באותו יום שנחטף ולא עבר את מדורי הגיהינום שצעירים ממנו עדיין עוברים. אנחנו מנסים למצוא בכל דבר נחמה, אבל זה לא מנחם וזה אבסורד שאני צריכה להתנחם שיש לנו קבר״, היא מוסיפה. ״יש הורים שמבטאים בפנינו את המילה ׳קנאה׳ שיש לנו קבר ולהם עוד אין ובכלל לא יודעים אם יהיה. החיים, המתים, אנחנו לא יודעים מה יהיה בסוף, איפה הם ימצאו את מקומם״.
בכל שבת הדסה משתתפת בעצרת, גם אחרי ששלמה חזר. ״קשה לי מאוד עם זה ששלמה לא בחיים, זה הולך איתי, אבל אני גם נאבקת עבור כולם״, היא ממשיכה, ״ניצבת בכל פעם עם תמונה של חטף אחר. ״אני עומדת עם הקהל, יושבת בבמה עם המשפחות. אני רואה איזו משפחה לא נמצאת על הבמה, מי הגיעו לו הכי מעט, ולוקחת את השלט של היקר להם. בשבוע שעבר, לאבא של עמרי מירן ,דני, לא היה כנראה מצב רוח, אף אחד לא נשא את התמונה של הבן שלו, אז עליתי עם התמונה של עמרי. ואז דני עלה ונאם והיה כל כך מרגש. וישבתי גם עם התמונה של שלמה, עם לב שבור שכתוב עליה – הושב לקבורה. צר לי על המשפחות של החיים ושל המתים. אני כל כך זועמת, כועסת, כבר אין לי מילים לבטא את הרגשות שלי כלפי כל מה שקורה כעט. הצוואה של שלמה זה איחוד, ולא סתם עברנו דרך ארוכה עד שהבנו שהוא נרצח, הוא היה צריך להיות מוכר במסר שלו. המשפחה שלנו מורכבת מחרדים, חילונים, מתנחלים וכולנו מאוחדים. זו הצוואה של שלמה לעם להנהגה ולעם כולו״.
