טל שהם: "צעדו איתי בעזה, כיוונו נשק - וסירבתי לרדת על ברכיי מול חמאס"

הגבורה של טל שהם, ששרד 505 ימים בשבי חמאס: בריאיון ראשון שהעניק ל"פוקס ניוז" האמריקנית, תיאר שורד השבי את התלאות שעבר במעמקי המנהרות ברצועת עזה, "עם מעט מאוד אוויר לנשימה וללא אור". הוא סיפר בריאיון שפורסם אמש (שבת) על חדר בגודל כ-5 מטרים וחצי שבו שהה עם שלושה חטופים נוספים, על יום החטיפה, על ההצעדה הפומבית ברחבי עזה - ועל הרגע שבו הרגיש גשם לראשונה, אחרי כמעט שנה וחצי במנהרות. צפו בריאיון:
הריאיון של טל שהם
 (צילום: מתוך fox news)

3 צפייה בגלריה 
טל שהם מנופף לשלום בהגעתו לבית החולים, לאחר שחרורו מהשבי. "אנחנו חזקים מהצד השני"
(צילום: AP Photo/Ohad Zwigenberg)
בריאיון הוא תיאר כיצד היה נחוש לא לאבד את האנושיות שלו, אפילו ברגעים שבהם חשש שהוא עומד למות. "אני לא קורבן. גם אם זה ייגמר, אני אסיים את זה עם ראש מורם, מביט למוות בעיניים. הם לא ישברו אותי, ואני לא אתמסר לרחמים עצמיים. אנחנו חזקים מהצד השני", אמר שהם.
על ה"מרחק" שבין רצועת עזה לקיבוץ בארי שממנו נחטף, אמר: "חצי שעה נסיעה, שני עולמות שונים. הראשון - בלתי ייאמן, אכזרי מעבר לכל היגיון. ורק 30 דקות מכאן [מצד הגבול] - עולם של שפיות, היגיון, כבוד וחמלה".
טל סיפר על תחושת ההקלה אחרי כמעט שנה וחצי שבהן הוחזק בשבי, אך גם על החברים שעדיין נמצאים שם. "אני לא יכול לישון טוב בלילה כשאני חושב עליהם, על הסכנה לחייהם ועל המצב שבו הם נמצאים", אמר על אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל, שעדיין מוחזקים בשבי. "אני פשוט מקווה שהם יהיו בבית בקרוב, ושנצליח בעזרת התמיכה של כולם ובאמצעות הממשלה שתעשה את הדבר הנכון, להחזיר אותם כמה שיותר מהר. אם אפשר - אתמול ולא יום נוסף בשבי, מתחת לאדמה".
3 צפייה בגלריה 
ההרס בקיבוץ בארי, אחרי 7 באוקטובר. "הוציאו אותי מהרכב, ואז אחד המחבלים כיוון אליי קלצ'ניקוב"
(צילום:  Amir Levy/Getty Images)
"אמרתי - אני לא ארד על הברכיים"
הוא תיאר את הרגעים הראשונים שבהם נחטף ב-7 באוקטובר: "הם הוציאו אותי מהרכב, ואז אחד המחבלים קפץ על גג הרכב וכיוון אליי את הקלצ'ניקוב שלו. ראיתי בעיניים שלו רצח, והוא אמר לי לרדת על הברכיים". טל סיפר שבחר לא להיכנע לפחד: "החלטתי שאין מצב שאני אתן להם את הסיפוק לראות אותי קודם כול מפחד. לא משנה מה יקרה - אני מצפה לסטנדרט אנושי". הוא סיפר על הרגע שבו עמד על כך שלא יירד על הברכיים. "הרמתי את היד ואמרתי לו - אני לא זוכר אם זה היה בערבית או בעברית - שאני לא הולך... אני לא ארד על הברכיים".
המתח נמשך חצי דקה, ואז מחבל אחר תפס אותו והעביר אותו למקום אחר. "זה לא ההחלטה שלי אם הוא יהרוג אותי או לא, אבל זה יהיה בתנאים שלי", ציין. הוא המשיך וסיפר כיצד מחבלי חמאס השליכו אותו לתא מטען של רכב והסיעו אותו אל מעבר לגבול, שם התאסף המון. "נערים עם מקלות רצו לעברי, ניסו להכות אותי מכל עבר", תיאר.
המחבלים המשיכו לכוון לעברו את הנשק, מוכנים, כך האמין, להוציא אותו להורג - והמשיכו לנסות להכריח אותו לכרוע ברך. "אמרתי, 'אני לא יכול לשלוט באם יהרגו אותי או לא', והרמתי את ידיי - אבל סירבתי לכרוע ברך. 'אם אתה רוצה להרוג אותי, תהרוג אותי, אבל אתה לא תוציא אותי להורג כמו דאעש'". אחר כך, כך תיאר, המחבלים צעדו איתו ברחובות במסגרת מה שתיאר כ"מצעד ניצחון". "הם צעקו, 'חייל! חזיר ציוני!'", בעת שהתקבץ המון סביבם. "אני רק נופפתי וחייכתי, לא הראיתי פחד. 'תפסתם אותי, אבל לא תראו אימה בעיניי'".
טל שהם מנופף לשלום בהגעתו לבית חולים בילינסון, ביום השחרור מהשבי
 (צילום: גיל נחושתן)

"ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בהלוויה שלהם"
במשך 34 הימים הראשונים טל הובא לבית משפחה בעזה, שם הוחזק לבד, תמיד קשור. על אף שאפשרו לו להתרחץ מדי פעם, הוא סיפר על תנאים קשים. "בשלושת הימים הראשונים אכלתי פיתה. אז, הם הפסיקו לתת לי את זה. מלאי האוכל אזל. בחלק מהימים קיבלתי שלוש כפות אבוקדו ושלושה תמרים, או חצי תפוז מהעץ שבחצר".
אבל ההתעללות הגדולה ביותר עבורו הייתה חוסר הידיעה אם בני משפחתו בחיים. "אני בן 40. אף פעם לא חוויתי סבל כזה בחיי. הבידוד, להיות לבד עם מחשבות בלתי פוסקות - זה היה גרוע יותר מאשר רעב קיצוני", סיפר.
כדי לשרוד, הוא קיבל החלטה מרה. "הייתי חייב להשלים עם זה שמשפחתי נרצחה", ציין טל. "ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בהלוויה שלהם. עמדתי מול קבר - אחד גדול לאשתי, ושניים קטנים לילדיי - ונשאתי עליהם הספד. הודיתי להם על הזמן שהיה לנו. אמרתי להם להמשיך. בכיתי, אבל לא נתתי לשובים שלי לראות אותי בוכה. זה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי — לקבור את משפחתי במחשבותיי".
ביום ה-34 לשבי שלו, הובאו אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל לבית שבו שהה טל. מחבלי חמאס עינו אותם מדי יום, היכו אותם, לא נתנו להם אוכל בזמן שהמחבלים עצמם אכלו מולם. החטופים הורשו לקבל רק כ-300 קלוריות ביום - וכך משקל גופו של טל צנח מ-79 קילו ל-50 בעת שחרורו. אפילו לדבר זה עם זה נאסר עליהם. "לא יכולנו לזוז מהמיטות או לדבר. לחשנו את כל מה שאמרנו", סיפר.
3 צפייה בגלריה 
טל לצד בני משפחתו בבסיס רעים, אחרי השחרור. "הדבר הכי חשוב קרה - המשפחה שלי הייתה בטוחה"
(צילום: דובר צה"ל)
"הדבר הכי חשוב קרה - המשפחה שלי הייתה בטוחה"
ביום ה-50 הגיעה התפנית - וזיק של תקווה. טל קיבל אות חיים מאשתו עדי - עם מכתב שבו נמסר לו שהיא וילדיהם שוחררו מהשבי, יחד עם אמא שלה, שושן. "קראתי את זה וידיי רעדו", הוא סיפר. "הדבר הכי חשוב קרה - המשפחה שלי הייתה בטוחה. לא הייתי צריך להיות אבא ובעל שמגן עליהם יותר. עכשיו, יכולתי להתמקד במלחמה שלי, זו שאני יודע איך להילחם בה, מלחמת ההישרדות".
ביוני אשתקד, טל, גיא ואביתר הועברו אל מנהרה תת-קרקעית שבה היו תנאים קשים ביותר. "לקחו לי שבועות להפסיק להרגיש שהקירות סוגרים עליי, להסתגל למחסור בחמצן", סיפר טל. המנהרה הייתה חשוכה, עם רק נורת חשמל מעומעמת אחת. הם קיבלו 300 מיליליטר מים ביום בלבד, שהיה עליהם לבחור אם לשתות או לשטוף ידיים. האוכל שהוצע להם היה אורז בלבד, ובמהלך חודשים של חבלה ומחסור, הם הוכו, צולמו והיו נתונים למחסור אקראי במזון ובשינה. "חמאס לא הפסיק לחפור מנהרות", מוסיף טל, "אפילו לא ליום אחד".
התנאים הקשים גרמו לשניים מהחטופים לפתח זיהומים חמורים. "הרגל שלי הפכה לכחולה, צהובה וסגולה בגלל דימום פנימי", הוא תיאר. "נתנו לנו מדללי דם, מתוך חשש שנפתח קרישי דם עקב חוסר תנועה ממושך". לאחר זמן רב, הם קיבלו תוספי ויטמינים ל-7 ימים, דבר ששיפר את מצבם, אך היה להם טעם רע. "זה היה טעים כמו אוכל לכלבים, אבל זה שיפר באופן דרמטי את מצבנו", הוא אמר.
ההתעללות נמשכה כששומר חדש הגיע, אלים יותר מהקודמים. "הוא הכריח חלק מאיתנו לכרוע כמו כלבים והיכה אותנו", סיפר טל. "הוא היה נכנס וצועק שאנחנו יהודים מלוכלכים, היכה אותנו, ואז 10 דקות אחרי זה, הוא היה מחייך ומביא אוכל". הסבל, כך סיפר שהם, לא היה רק פיזי אלא גם פסיכולוגי, כשהוא נדרש לספוג את התעללות חמאס, אך המשיך להיאבק בתנאים הקשים.
"זה גשם?", שאל. המחבל השיב: "לא, זה טַל"
ואז, בשלב מסוים, הגיעו חדשות טובות. טל ועומר ונקרט נבחרו לפעימת השחרור כחלק מההסכם בחודש שעבר. כשהובל החוצה אחרי חודשים ארוכים במנהרה, עדיין בעיניים מכוסות, הרגיש טל לחות על פניו. "זה גשם?", שאל. "לא", ענו לו המחבלים, "זה טל". הוא נזכר באורח חייו הקודם: "הרגשתי את טל הבוקר על העור שלי". אף על פי שספג עוד השפלות בדרך לשחרורו, הוא שמר על גאוותו ואמר: "לא אכפת לי - אני הולך הביתה".
כשחזר לישראל, הוא הועבר לבסיס רְעִים, שם חיכו לו אשתו עדי, וילדיהם נווה ויהל. "זה היה חלום שהתגשם, ועדיין זה מרגיש כמו חלום", שיתף טל. "היה קשה לקלוט שזה אמיתי. הרגשות הציפו אותי, כאילו הייתי צף מעל הכול".
עם זאת, בזמן שהוא חגג את שחרורו מהשבי, הוא קיבל גם בשורה טרגית על משפחתו. 11 מקרוביו נחטפו או נרצחו ב-7 באוקטובר. אביה של עדי אשתו, אבשלום הרן, כמו גם לילך קיפניס, אחותה של אשתו שושן, ובעלה אביתר זיכרונם לברכה - נרצחו בטבח בקיבוץ. שתי קרובות משפחה נוספות - שרון אביגדורי ובתה נעם, שוחררו בעסקה הראשונה. שתי קרובות נוספות שהגיעו מארצות הברית - יהודית רענן ובתה נטלי - נחטפו גם הן מנחל עוז, והושבו אחרי 14 ימים.
והייתה גם שמחה בכל התקופה הקשה. במהלך 505 הימים שבהם שהה בשבי, נולדו למשפחתו ארבעה תינוקות חדשים. "בינינו, החטופים היהודים, הייתה טהרה, היה כבוד. המחבלים הביאו עלינו את כל הזוועות שרצו, הטילו כל אכזריות וכאב שיכלו, כפו עלינו את חוסר האנושיות שלהם - אבל בתוך המרחב שלנו, שמרנו על הניקיון הפנימי שלנו, על האנושיות בינינו. זה היה קריטי כדי לצאת משם שלמים".