השמיים בהירים וכחולים, השמש שורפת את העורף, הפנייה לכביש 232 - שבימי חג רגילים שומם לחלוטין - פקוקה לגמרי וצריך להמתין כמה דקות טובות כדי לפנות. מכוניות רבות חונות לצד הדרך בצורה לא מסודרת, ואנשים, הרבה אנשים, עוצרים ומשתהים בכל פינה. כך נראה העוטף ב-7 באוקטובר 2025, ״יום החג״ של האסון הנורא ביותר שידעה מדינת ישראל.
צוות ynet עבר באנדרטאות, במיגוניות ובאתר פסטיבל הנובה, פגש משפחות שכולות וחברים, ושוחח עם עוברים ושבים שרצו להגיע לעוטף - כדי לתת כבוד ולהרגיש מעט ממה שחוללו מחבלי חמאס בחבל הארץ הזה באותה שבת נוראית.
שנתיים ל-7/10: מסע ברחבי העוטף
(צילום: רוני גרין שאולוב )
טקס הזיכרון של קהילת כפר עזה
"המיגונית קטנה, הרבה יותר מהתמונות"
״מיגוניות המוות״. לאורך כביש 232 פרוסות אותן המיגוניות שתפקידן לשמש מחסה מירי רקטות, והפכו בבוקר 7/10 למלכודות מוות אכזריות שבהן טבחו המחבלים בישראלים - בעיקר כאלו שנמלטו ממסיבת הנובה - וכך הן זכו לשם ״מיגוניות המוות״. במיגונית שנמצאת בתחנת האוטובוס מול קיבוץ רעים התחבאו 27 מבלים שברחו מהנובה. 16 נרצחו, ארבעה נחטפו, שבעה שרדו.
כל מפרץ העצירה במקום מלא במכוניות. בזה אחר זה נכנסים המבקרים ומחמיצים פנים. חלקם מדליקים נר, אחרים מדביקים סטיקר או מוסיפים כתובת על הקירות. ״ענר, אתה הגיבור של ישראל״ כתוב בכניסה לאותה מיגונית - מחווה לזכרו של ענר שפירא ז"ל שפעל בגבורה יוצאת דופן והדף רימונים שהשליכו המחבלים לתוך מבנה הבטון הקטן.
במקום נמצאת משפחה גדולה שבוחנת כל סנטימטר של המיגונית. מדי פעם היא מתכנסת ליד תא המטען של אחת המכוניות, שהפך לשולחן אוכל ושתייה, ומדברת בינה לבין עצמה. רבים מהם לבושים בחולצות שעליהן תמונה של אישה צעירה. אי אפשר לפספס שזו משפחה שכולה. ״אחותי הייתה כאן עם הארוס שלה. היא הייתה בחודש רביעי להיריון ורצחו את שניהם״, אומרת עופרי, אחותה של ניצן רחום ז"ל שנמלטה מהנובה למיגונית יחד עם בן זוגה לידור לוי ז"ל.
15 צפייה בגלריה
"הכול נקטע להם ברגע. גם לנו. כיבו לנו מתג בגוף". משפחת רחום
(צילום: רוני גרין שאולוב )
״אנחנו מגיעים לכאן מדי פעם. זה חשוב לנו וזו אף פעם לא חוויה קלה. לידור יצא אחרי הרימון הראשון והמחבלים ריססו אותו בכדורים ממש פה״, מצביעה עופרי על הכביש, ״וניצן הייתה בעומק המיגונית ונרצחה בפנים. כל פעם כשאני נכנסת אליה אני מבינה כמה המיגונית קטנה, הרבה יותר מהתמונות. הם היו זוג צעיר, בני 28, הגיעו לחגוג את החיים והכול נקטע להם ברגע. גם לנו. כיבו לנו מתג מסוים בגוף״, אומרת עופרי בזמן שהיא מדביקה מדבקה על אחד הקירות.
שתיקת הצופרים
לא רחוק משם, כקילומטר צפונה, נמצא חניון רעים שמלא עד אפס מקום. אפילו הכיכר בכניסה שהציבו כדי לווסת את התנועה לא ממש עוזרת. באופן מפתיע וחריג - אפס צפירות נשמעות, על אף המכוניות הרבות. בין השלטים ותמונות ההרוגים מסתובבים מבקרים רבים. קבוצה של אמריקנים-ציונים צועדת בדממה מאופקת, חיילים, וכמובן - משפחות שכולות שפוקדות את אנדרטת יקיריהן. אתר הנובה, שפעם היה רחבת מסיבה צבעונית, הפך לאחר מכן למיזם הנצחה מאולתר, והיום הוא אחד המקומות המתוירים ביותר בישראל, אם לא המתויר ביותר.
"היא נרצחה חמש דקות מהבית, זה הכי קשה לי", אומרת יערה, אמא של שיר ירון ז"ל שנמלטה מהמסיבה ונרצחה בצומת מבטחים. שיר גרה במושב אוהד שבחבל אשכול, כרבע שעה נסיעה מחניון רעים, והגיעה למסיבה בסך הכול שעה לפני שהתחילה המתקפה הרצחנית של חמאס. "היא לא הספיקה לחוות את המסיבה בכלל", אמרה אימה. ליד תמונתה שמוצבת באדמה - שהייתה אז רחבת המסיבה - עומדים האם יערה, האב אריה ובת הדודה גיל. ישר מכאן הם ממשיכים לטקס האזכרה של שיר. גם הם לבושים בחולצות שהכינו במיוחד, כשעל גבן התמונה של שיר.
15 צפייה בגלריה
"החברה הכי טובה שלי". יערה ירון באתר הנובה, עם קעקוע של בתה על הרגל
(צילום: הרצל יוסף)
"שיר לא הייתה רק הבת שלי, היא הייתה החברה הכי טובה שלי", מוסיפה יערה. "ילדתי אותה בגיל 20, וההפרש בינינו לא היה גדול כל כך. היינו מבלות הרבה יחד, היא הייתה מהות חיי. כששיר הפסיקה לחיות - גם אני הפסקתי". אין מה לדבר עם יערה על מונחים כמו "שיקום", "החלמה" או "נחמה". היא לא שם. רחוק מזה, לדבריה. מה יהיה בהמשך? לא ידוע כרגע. "היום אנחנו מציינים שנתיים וזה לא פשוט, אבל אין הבדל בין האזכרה היום לאתמול או לשבוע שעבר", היא מדגישה. "גם בשבוע הבא יהיה לא פשוט, וגם בעוד שנה יהיה לא. כל יום שעובר זה סיוט".
"הקירות מספרים סיפור שלם"
האנדרטה בתחנת המשטרה בשדרות. קבוצה של עשרות רוכבי אופנועים מחוספסים ובעלי חזות די קשוחה חונים בשורה מדויקת. האופנוענים והאופנועניות יורדים מהכלים, פושטים את הקסדות ומתקרבים לאנדרטה במעילי העור שלהם. על אף המראה המאיים - מבט רך ומתרגש מרוח על פניהם. באותו היום, לאחר כ-12 שעות מתחילת הקרב, מתקבלת החלטה להרוס את תחנת המשטרה - עם המחבלים שמתבצרים בתוכה. שנה בדיוק לאחר מכן הוקם במקום אתר זיכרון להרוגים, ותחנת המשטרה החדשה הוקמה במקום אחר.
״היום זה יום השנה של האסון הנורא שפקד אותנו", אומר רן לנצמן ממועדון רוכבי A. "הגענו מהמרכז, רכבנו בהתחלה למתחם הנובה ועכשיו באנו לפה. זה פשוט חשוב להיות כאן. כשאני מסתכל על חורי הקליעים בקירות כאן הם מספרים סיפור שלם. אנחנו רוצים לתת כבוד למי שנפל, וגם למי שנפצע״.
"החלטתי להביא 12 ילדים ולקרוא לכולם 'בארי'. זו הנקמה"
בחזרה למתחם הנובה. בין התמונות, הנרות והפרחים, צועד לו זוג צעיר מתל אביב יחד עם תינוקת קטנטנה שישנה שינה עמוקה ומנותקת מכל מה שקורה מסביבה. תמרה ומרדכי ארצי, שלפני שנתיים בדיוק עמדו במקום הזה, הצליחו להימלט. מיד לאחר מכן הם נישאו, ילדו את אליס הקטנה, והיום הם הגיעו בפעם הראשונה עם התינוקת למקום שבו הם כמעט סיימו את חייהם. מבחינתם - זה הניצחון שלהם.
מרדכי מספר בהתרגשות על אותו בוקר, ולא חוסך בפרטים: "הייתה מסיבה מטורפת ושמחה. החלטנו לעשות סמים לפני הזריחה, כמו רבים כמונו. הזריחה היא רגע השיא. פתאום אני מסתכל על השמיים ורואה אותם שחורים מרוב רקטות. עצרו את המוזיקה ואמרו לנו לצאת. מלא אנשים יצאו בבהלה. הייתה פאניקה ואנשים התחילו להגיד 'חדרו מחבלים'. כעסתי עליהם כי חשבתי שמפיצים שמועות לא נכונות".
לפתע, הוא מספר, נשמע קולות ירי. "ניסינו לצאת מהיציאה האחורית שהייתה חסומה מכל המכוניות. אנשים נטשו אותן ורצו. חזרנו לכניסה הראשית וראינו פאניקה מוחלטת, כדורים שרקו מעלינו, שוטרים נראו חסרי אונים ועמדו עם אקדחים שלופים. יצאנו מהרכב גם והתחלנו לרוץ בשדה עם כולם. בשנייה הזאת - 'נפתח לי' האסיד'", הוא מתאר.
"נוסעים מזרחה, הפוך מעזה": תיעוד הבריחה הדרמטית של תמרה ומרדכי
(צילום: מרדכי ותמרה ארצי)
אולי זה נשמע כמו אנקדוטה משעשעת בתוך סיפור כל כך כאוטי, אבל לנוס על חייך תחת השפעת סמים זה כנראה לא הדבר הסימפטי ביותר. "קלטתי אלפי אנשים רצים בשדה, ואף אחד לא יודע כלום", הוא ממשיך. "אמרתי לעצמי שאני חייב להגיע הביתה ונכנסתי למוד של הישרדות. נכנסנו שוב לרכב וראיתי את השמש זורחת. החלטתי שלכיוון הזה אני נוסע, מזרחה, בדיוק ההפך מעזה וכמה שיותר רחוק ממנה".
לדבריו, "נסענו על 200 קמ"ש דרך השדות, עד נתיבות, והתחברנו לכביש 34. נסענו בין גופות שחסמו את הכביש. דיסוננס מטורף. לפני שעה היינו בגן עדן ועכשיו אנחנו בגיהנום - וכל זה כשאני דלוק על אסיד ומחבלים יכולים לרצוח אותי. למזלנו עברנו שם בשיא המהירות ואף אחד לא ירה עלינו, אני לא יודע איך זה קרה. כנראה בין האמבושים של המחבלים הצלחנו לעבור בכמה דקות של מזל".
15 צפייה בגלריה
"התחלנו לרוץ בשדה עם כולם, בשנייה הזאת - 'נפתח' האסיד". מרדכי ותמרה בבוקר 7/10, לפני שנמלטו
15 צפייה בגלריה
" אנחנו כאן עם התינוקת בפעם הראשונה, ואשמח לבוא כל פעם עם ילד חדש". מרדכי ותמרה ביום חתונתם
(צילום: גלעד משיח)
מרדכי מלא בהומור ורוח קלילה, ולצד זאת הוא משתף שהגיע לתובנות גדולות בנוגע לחייו אחרי אותו אירוע בלתי נתפס. ״כבר בזמן שברחנו משם החלטתי שאני מתחתן ומביא ילדים, כמה שיותר, שזאת הנקמה שלי. הייתי כל כך קרוב למוות והבנתי פתאום מה חשוב לי בחיים. אין טעם לבזבז זמן על שטויות. התחלתי לחפש טבעת ויום אחרי שהיה לי אותה - הצעתי לתמרה".
כמה חודשים לאחר מכן תמרה נכנסה להיריון וילדה את אליס. "אם לא הנובה, היה לוקח לי עוד חמש שנים להתחתן ולהביא ילדים". אומר מרדכי. "הייתי נשאר תל אביבי שכל יום במסיבות ולא עושה כלום. זו הייתה סטירה, חתיכת סטירה. כבר בדרך חזרה החלטתי להתחתן, להביא 12 ילדים, ולקרוא לכולם 'בארי'. זאת הנקמה שלי. היום אנחנו מסתובבים בנובה בגאווה. זה קשה, אבל אנחנו כאן עם התינוקת שלנו בפעם הראשונה, ואשמח לבוא לפה כל שנה עם ילד חדש".
קיבוצי התופת
גם בקיבוצי העוטף ערכו טקסים קהילתיים לציון היום שבו בני קהילתם נטבחו בזמן שהמתינו לצבא שיגיע. כך למשל, בכפר עזה, נפגשו סמוך לנשקייה בשעה 6:29 בדיוק חברי כיתת הכוננות שמחצית מאנשיה נהרגו, לצד חברי הקהילה ומשפחות. תושבי בארי וניר עוז הגיעו אתמול לבתי העלמין, שהתמלאו לאין שיעור מאז אותו יום ארור".
שורד השבי שגיא דקל חן הגיע לראשונה לבית הקברות בניר עוז, ואמר: "איכשהו בדרך מסחררת שרדתי, אני מעל כל זה. אבל לא אחרי כל זה. היום זו הפעם הראשונה שלי פה בבית הקברות, אחרי שבחלומות והמחשבות שלי לאורך כל השבי - הייתי פה הרבה, מבלי לדעת מי השמות, מבלי לדעת כמה קטנים חלק מהארונות".
