השבוע קיבל בג"ץ החלטה היסטורית שמורה על פתיחת שערי הרבנות בפני נשים ומתירה להן לגשת לבחינות ההסמכה- שנים רבות אחרי שנחסמו בפניהן בשל מגדרן בלבד. נדמה שלרגע נדיר, בית המשפט העליון והמקרא נפגשו על אותו פסוק "ותקרבנה בנות צלפחד" מפרשת השבוע- פרשת פנחס.
בשני המקרים, נשים פונות לתיקון מוסרי כלפי מערכת פטריארכלית והיררכית – ובשני הסיפורים, מחאתן מצליחה לשנות את המציאות, החוק וההיסטוריה.
"כן בנות צלפחד דוברות"
הפרשה מביאה את סיפורן מעורר ההשראה של חמש נשים, אחיות, אשר מחאתן מובילה לאחת מן ההחלטות ההלכתיות המתקדמות והמכוננות בנוגע למעמד האישה במסורת היהודית.
בנות צלפחד ניגשות אל משה בתעוזה ובחכמה יוצאת דופן, ומבקשות לרשת את נחלת אביהן שנפטר ללא בנים: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן". בקשתן איננה מתמקדת רק בזכויותיהן האישיות, אלא מוצגת בראש ובראשונה כבקשה לשימור זכרו וכבוד משפחתו של אביהן. ייחודיות גישתן של בנות צלפחד בולטת גם בשפתן: זו אינה שפת טיעון פורמלית או משפטית, אלא שפה רגשית, החותרת אל הלב ואל מצפונו של המנהיג והמחוקק.
משה, אשר אינו יודע כיצד להכריע פונה לאל אשר קובע: "כן בנות צלפחד דוברות" ומנחיל בזכותן עיקרון חדש וצודק—גם לבנות תהא זכות ירושה.
תהליך העצמתן של האחיות משתקף גם באופן בו המקרא מתייחס אליהן. בתחילה, כמקובל לעיתים בתנ"ך בשיח על דמויות נשיות (כגון "אשת לוט" או "אשת פוטיפר"), הן מוזכרות כ"קולקטיב"- "בנות צלפחד" - ללא שמות פרטיים, כאילו זהותן העצמאית מוצנעת בצלו של האב ואף אולי תחת צילו של החשש להשמיע קול. על פי אחד המדרשים, המקרא נוהג כך כי בשלב זה האחיות עדיין לא העזו להרים ראשן ולדרוש את זכויותיהן בגלוי.
סיסטרהוד
רק כאשר התאחדו האחיות, גילו שותפות וסולידריות אמיצה (סיסטרהוד), ויצאו בדרישה משותפת לתיקון העוול, מעניק להן המקרא הכרה בזהותן הייחודית: שמותיהן מוזכרים- מַחְלָה, נָעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה וְתִרְצָה. ככל הנראה, אין זה מקרי שכל שמותיהן קשורים בתנועה והתקדמות, כסמל ליציאה מהצל והחשש אל עבר פעולה ושינוי.
מעמדו של הפסוק הזה חורג בהרבה מסיפור משפחתי גרידא: כבר בתיאור המקראי עצמו ניכרת עוצמתן של בנות צלפחד- חכמות וצדיקות, כפי שמדגישים חז"ל, ולמודות באמונה איתנה בהבטחת האל להנחיל את הארץ לבני ישראל- אמונה שאינה מתערערת גם מול מציאות מאתגרת, ובניגוד לגברים שחטאו בחטא המרגלים. חז"ל אף אמרו: "יפה כוחן של נשים מכוחם של אנשים" - משום שלא היססו לערער על המובן מאליו, להציע תיקון אמיץ במוסכמות החברתיות וההלכתיות של דורן. הן לא הסתפקו בדרישה לשוויון, אלא עיצבו אותו הלכה למעשה- והפכו לסמל של יוזמה ותעוזה נשית בתולדות עם ישראל.
כמו אז, גם כיום נשים נדרשו לפרוץ דרך במוסדות הדת וההלכה. כשם שבנות צלפחד עיצבו מחדש את דיני הירושה מתוך נאמנות עמוקה למסורת, כך העותרות לבג"ץ (עתים, פורום קולך ומרכז רקמן) אינן חותרות תחת יסודות המסורת - אלא מתעקשות להרחיב ולכלול בה גם את קולן. להתאים את המצווה למציאות המתחדשת.
פסיקת בג"ץ, שמחייבת את הרבנות הראשית לאפשר לנשים לגשת למבחני ההסמכה - בהם היכולת לקבל תעודות המהוות מעבר לשכר, השתלבות במכרזים ותפקידים ציבוריים- עושה זאת בנימוק עקרוני מהדהד: "...ההבחנה בין גברים לנשים היא בגדר הפליה פסולה, המנוגדת לעקרון השיוויו.".
איילת רזין בית-אורפסק הדין אינו רק עניין משפטי. הוא עדות חיה לאקטיביזם, לעמידה עיקשת על הזכות להשמיע קול, ללמוד, להנהיג. הוא מצטרף לשורת פסיקות ואירועים שבהם נשים, בדומה לבנות צלפחד, אינן מחכות שייתנו להן – הן דורשות בכבוד ובדין, את מה שממילא שלהן.
במובן זה, פסיקת הבג"ץ האחרונה אינה רק ניצחון אישי לעותרות, אלא מהלך לחיזוק עמוד השדרה המוסרי של החברה היהודית בישראל וממשיכה את אותה דרשה נשית אמיצה מימי המדבר ועד לימינו.
האתגר של דורנו איננו רק לשנות את החוק- אלא לשנות את התודעה. פסק הדין הוא אבן דרך חשובה, אך לא סוף הדרך. הדרך עוד ארוכה - בבתי הדין, במועצות הדתיות, במשרות הציבוריות, ובמרחבים שבהם נשים עדיין מודרות.
עו"ד איילת רזין בית אור, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה, מנהלת "קרן ניצן" לקידום נשים ושיוויון מגדרי
