אחת ההטיות הפסיכולוגיות המעניינות והמתעתעות ביותר היא מה שמכונה “אפקט סוף ההיסטוריה” - אפקט שמוביל אותנו להאמין שהגענו לנקודת הסיום של השינויים בחיים שלנו. אנחנו מסתכלים על הדרך שעברנו, מזהים שינויים רבים שקרו בעשור האחרון – ובכל זאת, משום מה, משוכנעים שבעתיד הקרוב לא נשתנה כמעט בכלל.
בואו נעשה תרגיל קטן. דמיינו שאני פוגש אתכם ברחוב ושואל: “תגידו, עד כמה אתם חושבים שתשתנו בעשר השנים הבאות?”. התשובות נראות בערך כך: “אה… אני מניח שזה יהיה פחות או יותר דומה להיום”, או “אני כבר די מגובש”, או “אולי כמה שינויים קטנים, אבל בגדול אני מי שאני”.
ואז אני שואל שאלה נוספת: "תגידו, עד כמה השתניתם בעשר השנים האחרונות?”. רוב האנשים עוצרים, מחייכים, ומתחילים לספר. חלק עברו קריירה שנייה, אחרים נישאו (או נפרדו), הפכו להורים, שינו את השקפת עולמם, אז ההרגלים, התחביבים, אפילו את ההעדפות המוזיקליות. במילים אחרות – המון השתנה.
ואז אני שואל שאלה אחרונה: "ולמה שעשר השנים הבאות יהיו עם כל כך מעט שינוי, בעוד שעשר השנים האחרונות היו עם כל כך הרבה שינוי?”. זו בדיוק הנקודה שבה אפקט סוף ההיסטוריה מכה ואנשים מבינים שרוב הסיכויים הם שעשר השנים הבאות יאופיינו בכמות דומה של שינויים כמו עשר השנים האחרונות.
אם אני חושב שהגרסה הנוכחית שלי היא סופית, אני עשוי לוותר על הזדמנויות לצמיחה, ללמוד פחות, לנסות פחות, ולהסתכן פחות. אני עלול להיתקע בתפקיד, במערכת יחסים או באורח חיים – פשוט כי אני לא רואה את עצמי משתנה
מחקרים מראים שאנחנו נוטים להעריך מאוד את השינויים שעברנו בעבר, אבל להמעיט משמעותית בהערכת שינויים עתידיים. זו לא רק טעות – זו אשליה קוגניטיבית עקבית. אנחנו רואים את העבר כדינמי, אבל את העתיד כסטטי. והאמת היא שהעתיד לא פחות מפתיע מהעבר – ולעיתים אף יותר. האשליה הזו עלולה להוביל החלטות לא טובות. אם אני חושב שהגרסה הנוכחית שלי היא סופית, אני עשוי לוותר על הזדמנויות לצמיחה, ללמוד פחות, לנסות פחות, ולהסתכן פחות. אני עלול להיתקע בתפקיד, במערכת יחסים או באורח חיים – פשוט כי אני לא רואה את עצמי משתנה.
ולכן השאלה החשובה היא לא רק “מי אני היום?”, אלא גם “עד כמה אני פתוח לאפשרות שאהיה מישהו אחר לגמרי בעוד עשור?”. זה לא אומר לוותר על הזהות – זה אומר להכיר באפשרות של התפתחות.
המודעות לאפקט סוף ההיסטוריה לא אמורה לבלבל אותנו – היא אמורה לשחרר אותנו. להבין שכל גרסה שלנו היא זמנית, שיש עוד הרבה בגרסאות הבאות, ושהעתיד הוא מקום שבו נוכל להיות מופתעים אפילו מעצמנו.
אבל אם אפקט סוף ההיסטוריה נכון לגבינו כיחידים – מה זה אומר עלינו אם זה נכון גם לחברות ולאומות? כשאנחנו מסתכלים על מדינות אחרות – ובעיקר על מדינות באזור שלנו – קל לנו לחשוב שהן כבר הגיעו ל”בשלות”. שהן בעצם לא הולכות להשתנות הרבה. שהן פחות או יותר מי שהן – וגם אנחנו פחות או יותר הגענו למקום שבו נהיה. אבל מה אם החשיבה הזאת היא טעות? מה אם אפקט סוף ההיסטוריה נכון לא רק לגבי אנשים פרטיים אלא גם לגבי מדינות? ומה אם אנחנו מעריכים בחסר עמוקה את היכולת של המדינה שלנו ושל מדינות אחרות להשתנות?
דמיינו שאנחנו שוקלים צעדים מדיניים עם מדינות אחרות. אולי אנחנו שואלים את עצמנו – האם אפשר להגיע להסכם עם ההנהגה הנוכחית של מדינה כלשהי? אבל אולי זו לא השאלה הנכונה. אולי השאלה שצריכה להישאל היא – מה הסיכוי שבעשר השנים הקרובות גם אנחנו וגם הם נשתנה?
כשאנחנו בונים מדיניות, אנחנו צריכים להכיר לא רק במצב הקיים – אלא גם בפוטנציאל לשינוי. לא מתוך נאיביות, אלא מתוך הבנה שהשינוי הוא לא רק אפשרי – הוא בלתי נמנע
וזה בדיוק העניין: כשאנחנו בונים מדיניות, אנחנו צריכים להכיר לא רק במצב הקיים – אלא גם בפוטנציאל לשינוי. לא מתוך נאיביות, אלא מתוך הבנה שהשינוי הוא לא רק אפשרי – הוא בלתי נמנע. ממש כפי שאנחנו משתנים כאנשים, כך גם עמים, ערכים, הנהגות ותפיסות משתנים.
ואני לא רק רוצה שנכיר בשינוי הזה - השינוי שלנו והשינוי של מדינות אחרות. אני חושב שהשאלה החשובה היא האם אנחנו יכולים לעצב מציאות שתאפשר שינויים מיטיבים ומרחיקי לכת - אצלנו ואצלם.
