לצד לימודיי במשפטים, למדתי גם פסיכולוגיה, ובמסגרת קורסי המחקר נחשפתי לתופעה מרתקת – אפקט האינטראקציה. זהו מצב שבו השפעתם של שני גורמים יחד אינה שקולה לסכום השפעתם בנפרד – אלא משתנה באופן מפתיע דווקא בשל השילוב ביניהם.
הדוגמה הקלאסית היא זו: מנהיג שמקדם מטרות ראויות עדיף על כזה שפועל לקידום מטרות שליליות. ומנהיג מוכשר עדיף על מנהיג כושל. אבל כאשר מדובר במנהיג שמטרותיו שליליות – עדיף שיהיה כושל. כלומר, הכישרון, שבדרך כלל מהווה יתרון, הופך לחיסרון. זהו אפקט אינטראקציה מובהק.
במובן מסוים, התובנה הזו מספקת נחמה: אם כבר נגזר עלינו לחיות תחת ממשלה שהכריזה מלחמה על מערכת המשפט – אולי טוב שהיא אינה מוכשרת במיוחד. ואכן, עד כה, רוב הצעדים הדרמטיים שהובילה – כשלו: בג"ץ ביטל את ביטול עילת הסבירות, חוק יסוד החקיקה לא קודם, ופיטורי היועצת המשפטית לממשלה – שנעשו בהליך פגום מן היסוד – צפויים להיפסל גם בהרכבו השמרני ביותר של בג"ץ. גם בתחום מינוי השופטים – חרף הרטוריקה, לא מונה שופט עליון אחד מאז תחילת הקדנציה. כך שההישג המרכזי הוא פגיעה חמורה בלגיטימיות של נשיא בית המשפט העליון.
דאגה כפולה
אבל דווקא על רקע הכישלונות – אין מקום לשאננות. להפך: יש מקום לדאגה כפולה.
ראשית, גם ממשלה כושלת יכולה להסב נזק ממשי. רטוריקה דורסנית, חציית קווים, פגיעה באמון הציבור, טרלול מערכות מקצועיות, לחצים אישיים וערעור הסכמות בסיסיות – כל אלה יוצרים פצעים מדממים בדמוקרטיה הישראלית. הנזק המצטבר חורג הרבה מעבר למה שעבר בפועל בחקיקה.
שנית, דווקא מי שסבור שיש מקום לתיקונים משמעותיים במערכת המשפט – צריך להצטער במיוחד על כך שממשלה שביקשה ליישם שינוי – כשלה מלהוביל רפורמה אחראית ויציבה. כל הצוותים שעסקו בניסיונות להגיע להסכמות בתקופת המשבר המשפטי הסכימו על הצורך בתיקונים, גם בתחומים שעמדו בליבת טענות הימין: חוק יסוד חקיקה שיסדיר את הדרך לחקיקת חוקי יסוד ויאזן את סמכות בג"ץ לפסול חוקים, עיגון כללים לעילת הסבירות תוך הגבלתה, הסדרה חקיקתית של מעמד הייעוץ המשפטי – כולל פיצול אפשרי של התפקיד, עיגון הכלל המחייב את הממשלה לציית להנחיות היועץ, אך קביעת חריגים מוסדרים היטב שיאפשרו גמישות מבוקרת. ומעל הכל השלמת כינון חוקה שלמה לישראל. דבר מכל אלה לא התממש.
דווקא מי שסבור שאין אמת מוחלטת בצד אחד, שיש צורך באיזון בין סמכות לשפיטה, בין עצמאות למשילות – צריך להתאבל על כך שממשלת ימין "על מלא" לא הצליחה לייצר דבר מהותי ועמיד. ה"הצלחות" שנותרו לה הן ברובן סמליות, ואפילו בעיני יוזמיה – בנות חלוף. ההחמצה – היסטורית
למעשה, ההישג העקרוני היחיד שנרשם הוא בתחום מינוי השופטים. זאת דווקא בשל הפעלת איפוק מצד הממשלה החוק שאושר לבסוף קובע שהשינוי בהרכב הוועדה ייכנס לתוקף רק מהכנסת הבאה. בכך הוא מדמה את גישת מסך הבערות של רולס: חקיקה שמתקבלת מבלי לדעת מי ייהנה ממנה, וככזו – סיכוייה לשרוד גבוהים יותר.
פרופ' שחר ליפשיץצילום: דוברות אוניברסיטת בר אילןאמנם מדובר בחוק שאינו מושלם: הוא מחזק את ההיבט הפוליטי במינוי שופטים, ועשוי להוביל למינוי מועמדים מהקצה – אך עדיין מדובר בחוק מאוזן יחסית, שמאפשר שיח בין קואליציה לאופוזיציה, ובין הרשות המחוקקת לרשות השופטת. לו ננקטה מתודה דומה גם בתחומים האחרים – בשילוב אמיתי של האופוזיציה – ייתכן שניתן היה להגיע להסדרה מוסכמת, שתזכה ללגיטימיות ציבורית רחבה.
דווקא מי שסבור שאין אמת מוחלטת בצד אחד, שיש צורך באיזון בין סמכות לשפיטה, בין עצמאות למשילות – צריך להתאבל על כך שממשלת ימין "על מלא" לא הצליחה לייצר דבר מהותי ועמיד. ה"הצלחות" שנותרו לה הן ברובן סמליות, ואפילו בעיני יוזמיה – בנות חלוף. ההחמצה – היסטורית.
פרופ' שחר ליפשיץ הוא ראש מרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר אילן
