הוא הוחזק לבד לחלוטין בדירות שונות במשך כמעט כל ימי השבי, סבל מרעב, מסכנת חיים וגם מטרור פסיכולוגי אכזרי - כשנאמר לו שבת זוגו שנהרגה ב-7 באוקטובר "מוסרת לו ד"ש". אבל כבר בעת שהיה במסוק שהביא אותו לישראל עבר גדי מוזס בן ה-80 על רשימת צעירי הקיבוץ שיוכלו להוביל את גידולי השדה, מפעל חייו בניר עוז. בריאיון ל-ynet כלתו עינב מספרת על שעבר עליו בתופת של עזה, על השיקום ועל הקריאה הדחופה שלו: תוציאו משם את כולם.
רק לעיתים רחוקות ב-482 ימי השבי בעזה הקשיב גדי לחדשות. בין חלקיקי המידע הוא ידע שאנשים נרצחו בטבח 7 באוקטובר ושאחרים נחטפו. הוא ראה מעט מהמאבק שמתחולל כאן להשבת החטופים מהגיהינום בעזה, וסיפר שזה "נתן אוויר לימים קדימה".
באחת הפעמים הבודדות שזה קרה, ואחרי שהמחבלים ששמרו עליו סיפרו לו שבת זוגו אפרת כץ בחיים "ומוסרת לו ד"ש", הוא נתקל בתחקיר צה"לי שבו נאמר במפורש שהיא נהרגה. "זה היה משבר גדול עבורו", מספרת עינב מוזס-אורבך, כלתו שלקחה חלק עצום במאבק להשבתו, ועדיין שותפה למאבק לשחרור כל 76 החטופים. "הוא הבין שהוא לא יכול להאמין לשום דבר שהם אומרים".
"להיות לבד לגמרי היה נוראי"
"כשהייתה לחימה, הוא היה בבתים שהתנפצו בהם זכוכיות מהפצצות קרובות. זו הייתה סכנת חיים ממשית. מעבר לקושי העצום, להיות לבד לגמרי היה נוראי", אמרה עינב על כך שגדי הוחזק לבדו. "הוא דובר ערבית בסיסית ולפעמים הוא ניסה לתקשר עם השובים, אבל לא תמיד הם תקשרו איתו. והיו ימים שהוא היה גם בבידוד מוחלט. היו מצבים שהוא חשב שזהו, שהוא צריך להיפרד מאיתנו. לפעמים הוא לא הבין או לא פירש נכון מה הם עושים, ולפעמים הם נתנו לו את התחושה הזאת, שזהו. הכול נגמר".
גדי מוזס בארוחת שישי: "צמא לשיח אנושי"
(צילום: מתוך עמוד האינסטגרם של שני מוזס)
"הבדידות הייתה אחד הדברים שהכי קשים לו שם. אנחנו שומעים על אנשים שהוחזקו יחד, תמכו והרימו זה את זה, הוא היה צריך להרים את עצמו בכוחות עצמו. זה היה מאוד חסר לו. היום הוא פוגש המון בני משפחה וחברים ולפעמים אנחנו אומרים לו 'רגע, אולי נאט קצת את הביקורים', והוא אומר – אני צמא לשיח האנושי, לחום האנושי. הוא פגש גם אנשים מניר עוז, כל יום הוא פוגש עוד ועוד. האהבה והחום שהוא מקבל מהמשפחה ומהחברים מחזקים אותו".
בין בני המשפחה הקרובים והחברים שגדי נפגש איתם הוא נפגש גם עם מרגלית מוזס, אם ילדיו, שנחטפה גם היא ושוחררה בנובמבר 2023. "כל אחד מהם סיפר קצת על שעבר עליו", עינב אומרת. הוא נפגש כמובן גם עם שורדת השבי דורון כץ אשר ועם אחותה ליאור, בנותיהן של בת זוגו אפרת ז"ל.
"חישב את משפט פיתגורס, בימים של רעב ותת-תנאים"
"עם ארבל יהוד היה מפגש מאוד מרגש. גדי מדבר עליה המון מאז ועל כמה שהמפגש ביניהם היה משמעותי, ברגע הזה לפני השחרור כשהוא לקח אותה בזרועותיו", עינב מספרת. "זה לא היה רק לפגוש ישראלית או דוברת עברית לראשונה אחרי 16 חודשים, זה היה לפגוש בת משפחה, ארבל היא כמו נכדה שלו. אבא שלה עבד עם גדי כמה שנים והם היו חברים. הסבים שלה הם מוותיקי הקיבוץ והוא מכיר אותם טוב כמובן. הם דיברו מאז בטלפון, גדי רוצה לתת לה את הזמן שהיא צריכה".
החשש מלינץ', ביום השחרור
(צילום: רויטרס )
תחושת סכנת החיים נמשכה גם, וביתר שאת, ביום השחרור, כשהמון עזתי התגודד סביב גדי וארבל. "הם הרגישו פחד קיומי אמיתי. הוא הרגיש שהאירוע יצא משליטה ושעוד רגע עושים בהם לינץ'. הם שמעו את כל הקולות והצעקות, קריאות 'אללה אכבר', נענעו את הרכב. הוא אמר - מה, שרדתי את כל זה כדי לגמור ככה?', הוא באמת חשב שהוא לא ייצא משם בחיים. זה היה אירוע קשה וטראומתי".
"לגדי היו המון רגעים וימים קשים, הוא התמודד עם מציאות איומה בתת-תנאים, טרור פסיכולוגי, רעב. לפעמים הוא אכל חתיכת פיתה יבשה, לפעמים עם חומוס, לפעמים במשך 24 שעות הוא לא אכל כלום. לצד זאת, הוא מצא דרכים לשמור על עצמו - קוגניטיבית, מנטלית ורגשית. הוא הצליח להרים את עצמו בכל פעם מחדש. ההליכות שעשה גם בחללים הקטנים ביותר, ספירות הצעדים. עשה חישובים מתמטיים איפה האלכסון, חישב את משפט פיתגורס. דיבר לעצמו, עשה תרגילים שונים. זה שמר עליו. בכל פעם שהיו לו מחשבות קשות, הוא פשוט הרים את עצמו והתחיל לצעוד".
"גדי היה בהלם ב-7/10, לא האמין איך התושבים הופקרו"
גדי חי 60 שנה בקיבוץ ניר עוז, שאליו הגיע בגיל 20 והיה בין מקימיו. "הוא הבין, למשל, שהשדרה הניהולית הבכירה של גידולי השדה נרצחה", עינב מספרת, "עוד במסוק מעזה לישראל הוא התחיל לעבור עם הילדים שלו אחד-אחד על שמות הצעירים שעובדים בגידולי השדה, כי הוא רצה לראות שיש שדרה ניהולית צעירה, שיש מי שייקח את המושכות. ביום השני או השלישי אחרי השחרור הוא כבר דיבר עם רכז המשק. הוא אמר שאין לו כוח להוביל את זה עכשיו, אבל שהוא רוצה לקחת חלק בשיקום, ואנחנו יודעים שהוא ייקח בזה חלק. גם מי שעובד בגידולי השדה וגם חברי הקיבוץ של ניר עוז, כולם מחכים לו שרק יבוא.
על יום החטיפה עינב מספרת: "גדי היה בהלם. הוא לא האמין איך המדינה והצבא הפקירו את התושבים. בעבר, כשאורחים היו מגיעים לקיבוץ, הוא היה מראה להם את השדות והם היו שואלים – מה, אתה לא מפחד על הגבול? והוא ענה, 'מה יש לפחד, יש צבא ששומר עלינו'. אז קודם כל הוא היה בהלם, וכמובן אחר כך, בכל תקופת השבי, הוא חש את האכזבה וההפקרה. אבל בשונה מזה, מאז שהוא חזר הוא נפעם מהסולידריות של העם, כמו שהוא אומר - אבל עדיין כואב את תחושת ההפקרה המתמשכת של ההנהגה כלפיו וכלפי מי שעדיין שם".
"אין יום שגדי לא מדבר על הדחיפות בהוצאת כולם מהתופת בעזה. כבר ביום השני הוא קיבל את דיסקית החטופים והוא עונד אותה כל יום. הוא רוצה כבר לצאת ולקחת חלק במאבק. אנחנו עוד עוצרים אותו ואומרים לו 'לאט-לאט', אבל הוא אומר שחייבים להחזיר כמה שיותר מהר את כולם, שאסור להשאיר שם אף אחד. הוא יודע מה קורה שם, יודע מה התנאים ומה הם עוברים.
"שימו סוף להתעללות, אל תטרפדו את העסקה"
"בשבת האחרונה, כשצפיתי בשחרור של אלי, אור ואוהד, הייתי כל היום עם מועקה כבדה. אף אחד במדינה לא נשאר אדיש. המחשבה שלי הייתה, למשל, איך ממשלות ישראל העבירו ביקורת על מדינות שהיו בשטחן מחנות השמדה. הם התרגלו ושתקו, ועצם השתיקה וזה שלא התנגדו ופעלו למנוע את זה, נתן לזה יד להמשיך. הם ידעו שזה קורה שם ולא עשו הכול כדי לעצור. אז איפה הממשלה שלנו? אם לא נשחרר את כולם, את כל החטופים שלנו, אנחנו נותנים יד לזוועות שקורות שם. אנחנו הרי כבר יודעים מה קורה שם, ואם לא נוציא אותם במיידי זה אומר שאנחנו מסכימים לזה שהם יהיו שם.
גדי מוזס במפגש המרגש עם בני משפחתו
(צילום: עוז שכטר / לע"מ)
"אני מאוד מקווה שההסכם הנוכחי לא יתפוצץ. אי-אפשר לתאר את החרדה והאימה שעוברות עכשיו על המשפחות שיקרים שלהן עדיין שם. גם של משפחות החטופים החיים, גם של משפחות החללים שלא מצליחות להתחיל את השיקום שלהן. הן קיבלו את המידע מצה"ל, אבל תמיד יש גם את התקווה הקטנה שאולי זו טעות, שאולי הם כן בחיים. גם אני מרגישה כעס ורצון לנקמה על דברים נוראיים שחמאס עשה ועושה, אבל קודם כל - בואו נוציא את האנשים שלנו מהתופת הזאת.
"אלו שרואים את התמונות של המשוחררים מהשבי, שומעים את הסיפורים שלהם ועדיין שמים חומה ואומרים 'זה כואב אבל אסור להיכנע לחמאס' - מאבדים צלם אנוש ומוותרים על האנושיות שלהם. הדברים שנאמרו, גם מצד פוליטיקאים, מעידים לדעתי על אובדן צלם אנוש. בניגוד לטענתם, הם לא שומרים על ביטחון אזרחיהם, הם מקריבים את חייהם. ואם חס וחלילה ראש הממשלה יעצור ולא יביא לשחרור כולם, גם עליו לצערי נאמר זאת. כל מי שרוצה לשמור על מוסר בסיסי ועל ערכים אנושיים, חייב לפעול ולעזור להוציא אותם משם כמה שיותר מהר.
"הגיע הזמן שישראל תצעד קדימה וזה יכול להיות רק אחרי שכולם יחזרו. אנחנו זקוקים לנשימה הזו, לסגירת המעגל הזו, כאומה. אם אנחנו לא מחזירים את כולם – אנחנו מקבעים פה אתוס לאומי חדש. במשך שנים השתרש אתוס של גבורה, סולידריות. אם לא כולם יחזרו מהר ייבנה פה לילדים שלנו אתוס לאומי חדש של בגידה, הקרבה ונטישה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו את זה מה שאנחנו רוצים לגדל לפיו את הילדים שלנו. כבני אדם, כאומה, אסור לנו לאבד צלם אנוש. הם סומכים עלינו.
"אחרי ששמענו מגדי עדויות קשות על מה שעבר בשבי, ואחרי שאנחנו שומעים עדויות של משוחררים נוספים ורואים מה מצבם, ברור שחייבים להחזיר את כולם מיד, את החיים ואת החללים. הפעימות האלה קורעות את הלב, ואנחנו עלולים לאבד חיים וחללים בדרך. אנחנו זועקים את זה כבר שנה וארבעה חודשים, עם ישראל זועק זאת. אני קוראת לממשלת ישראל ולעומד בראשה - אל תאפשרו טרפוד של העסקה. שימו סוף להפקרה ולהקרבה של האזרחים שבשבי, שימו סוף להתעללות הקשה שהם עוברים ותחזירו אותם כבר הביתה".
ביום שישי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות": ילדיו של גדי מוזס מספרים על השיקום והחזרה לחיים של החקלאי שהפך לסמל
