במהלך ההיסטוריה, עימותים בין עמים ודתות הובילו לעיתים לתוצאות קשות עבור אוכלוסיות שלמות. בעבר היו כמה מקרים שבהם מאות אלפי תושבים נעקרו מבתיהם ועברו למדינות אחרות, ממש כמו בתוכנית שהציג הלילה (יום ד') נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, המתייחסת להעברתם של כ-1.8 מיליון תושבים מרצועת עזה למדינות שונות באזור. זאת, במימון מדינות ערב העשירות, והעברת השליטה על הרצועה לידי ארה"ב.
לפי התוכנית, שזכתה לתמיכת נתניהו שכינה אותה "רעיון מקורי", ארה"ב תפנה הריסות - ותהפוך את עזה ל"ריביירה של המזרח התיכון", עם אלפי מקומות עבודה.
טראמפ ונתניהו במסיבת העיתונאים
(צילום: רויטרס)
תוכנית טראמפ - עוד כתבות:
בהקשר זה, אחד האירועים הדרמטיים ביותר במאה ה-20 היה חילופי האוכלוסייה בין יוון לטורקיה בשנת 1923. במסגרת הסכם לוזאן, שנחתם לאחר מלחמת יוון-טורקיה (1919–1922), כ-1.2 מיליון יוונים אורתודוקסים נאלצו לעזוב את בתיהם בטורקיה ולעבור ליוון, בעוד שכ-400 אלף מוסלמים שחיו ביוון הועברו לטורקיה. חילופים אלה, שבוצעו שלא ההסכמת אלו שנאלצו לעזוב את בתיהם וארצם, שינו את הדמוגרפיה של שתי המדינות וגרמו לסבל רב.
בתחילת המאה ה-20, האימפריה העות'מאנית - ששלטה בין היתר גם בארץ ישראל - החלה להתפורר, והלאומיות התגברה בקרב העמים ששלטה בהם. לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר האימפריה קרסה לחלוטין, שכנתה יוון ניסתה לנצל את המצב והחלה במתקפה לכיבוש אזור מערב אנטוליה, שבו התגוררו קהילות יווניות מזה דורות.
טורקיה, תחת הנהגתו של מוסטפא כמאל אטאטורק, הגיבה במתקפה נגדית, שבעקבותיה ספגו היוונים תבוסה צורבת ב-1922, במה שנודע כ"האסון של איזמיר". עם סיום המלחמה, היה ברור כי יש צורך בהסדר חדש בין הצדדים.
ב-24 ביולי 1923 נחתם הסכם לוזאן, שסיים רשמית את הסכסוך בין יוון לטורקיה. אחד הסעיפים המשמעותיים ביותר בהסכם היה קביעת חילופי אוכלוסייה חובה, כאשר הדת שימשה כקריטריון לקביעת זהות לאומית. משמעות ההסכם הייתה ברורה: נוצרים אורתודוקסים שחיו בטורקיה יוגלו ליוון, ומוסלמים שחיו ביוון יועברו לטורקיה.
ההגירה הכפויה יצרה מצוקה קשה לשתי הקבוצות. מאות אלפי יוונים אורתודוקסים שחיו במשך מאות שנים באנטוליה, בקפדוקיה, בפונטוס ובאזור איזמיר, נאלצו לעזוב את בתיהם, אדמותיהם, וכנסיותיהם ולעבור ליוון – מדינה שאף פעם לא הייתה ביתם בפועל. מנגד, קהילות מוסלמיות שחיו ביוון - כולל טורקים, אלבנים, וצ'רקסים - נאלצו לעקור מבתיהם ולעבור לטורקיה.
חוקרים אמרו כי על אף שביצוע החילופים נמשך כמה שנים, רבים מהעקורים מצאו עצמם חסרי כל. הפליטים היוונים שהגיעו ליוון נקלטו בערים גדולות כמו אתונה וסלוניקי, אך לרובם לא היו מקורות פרנסה, והמדינה נאבקה לשכן אותם. גם קהילת יהודי סלוניקי נתקלה באתגרים בעקבות חילופי האוכלוסין, כאשר חלק מהקהילה היהודית היגר לארצות הברית, לארגנטינה ולארץ ישראל - כאן העולים תרמו רבות לפיתוח נמלי הארץ.
בצד הטורקי, רבים מהמוסלמים שהגיעו מיוון מצאו עצמם נתקלים באדישות ואף בעוינות מצד האוכלוסייה המקומית.
חילופי האוכלוסייה שינו את המפה הדמוגרפית של יוון וטורקיה דרמטית. יוון, שהייתה בעלת אוכלוסייה מגוונת יותר קודם לכן, הפכה להומוגנית יותר מבחינה אתנית-דתית. בסלוניקי, למשל, עיר שהייתה בעלת אוכלוסייה יהודית ועות'מאנית משמעותית, אוכלסה עתה על ידי מאות אלפי פליטים יוונים.
בטורקיה, עזיבת היוונים פגעה בכלכלה המקומית בערים רבות, שכן רבים מהם היו סוחרים, בעלי מלאכה ובעלי עסקים. כתוצאה מכך, נוצרו פערים כלכליים שהתמלאו בהדרגה על ידי אוכלוסיות מוסלמיות שהועברו מטעם החילופים.
הסכם לוזאן קבע כמה חריגים. הקהילה היוונית באיסטנבול, וכן באיים אימברוס וטנודוס, הותרה להישאר. למרות זאת, הקהילה היוונית באיסטנבול הצטמצמה מאוד לאורך השנים בעקבות מדיניות טורקית מגבילה. המוסלמים בתראקיה המערבית שביוון הותרו להישאר, והם מהווים עד היום מיעוט מוכר במדינה.
החלטת חילופי האוכלוסייה זכתה לביקורת חריפה בקרב היסטוריונים, פעילים הומניטריים ומדינות שכנות. רבים טענו כי השימוש בדת כקריטריון לגירוש אוכלוסיות יצר משבר הומניטרי נרחב וגרם לסבל מיותר. היסטוריונים מצביעים על כך שהפתרון לא היה הכרחי וניתן היה למצוא פתרונות פוליטיים פחות הרסניים.
ביוון, רבים ראו בכך כפייה אכזרית, ופוליטיקאים התנגדו למהלך מתוך הבנה שהוא ייצור עומס אדיר על הכלכלה המקומית. בטורקיה, לעומת זאת, השלטון הציג את חילופי האוכלוסייה כהצלחה, אך מאחורי הקלעים היו גם קולות שהתנגדו לכך. בנוסף, מדינות שכנות כמו בולגריה ואלבניה הסתייגו מהמהלך, בשל החשש כי הוא עלול להצית מגמות של גירושים דומים גם בקרב אוכלוסיות מיעוטים בשטחן.
חילופי האוכלוסייה נחרטו בזיכרון ההיסטורי של שני העמים כאירוע טראומטי. ביוון, הפליטים וצאצאיהם רואים בכך עוול היסטורי שאילץ אותם לוותר על בתיהם, תרבותם ונכסי משפחותיהם בטורקיה. בטורקיה, אף שמדובר בנושא פחות מדובר, רבים מצאצאי המהגרים המוסלמים מרגישים זרות, מכיוון שאבותיהם נאלצו לעזוב את בתיהם שביוון.
גם כיום, המתיחות בין יוון לטורקיה לא נעלמה, והאירועים של 1923 עדיין משמשים כחומר גלם לדיונים פוליטיים, ספרותיים ואקדמיים. למרות הזמן שחלף, הטראומה הלאומית עדיין חיה בזיכרון הקולקטיבי של שני העמים.
