לוחמי יחידת הלוט"ר (לוחמה בטרור, א"ק) בחטיבת מרום פקדו את כל אתרי ההרס ברחבי הארץ שנגרם בעקבות המטחים האיראניים. מאז 7 באוקטובר הלוחמים פועלים בעוטף עזה, בעזה עצמה ובלבנון ויו"ש, ואילו כעת הם מוצאים עצמם בלב שטח עירוני ישראלי - מתל אביב, רמת גן ובת ים, עד לזירת הפגיעה הישירה בבית החולים סורוקה בבאר שבע.
תיעוד מפעילות לוחמי הלוט"ר בזירות ברחבי הארץ
רס"ל א' (27), מפקד צוות הפורצים, עבר כבר 16 סבבים עם היחידה בעזה, היה בעוטף ונלחם בלבנון, אבל הפעילות בסביבה אזרחית ישראלית היא שונה, כפי שהוא מספר. "עם תחילת המלחמה שלחנו שש חוליות לרחבי הארץ, ואחרי הפגיעה הראשונה הבנו שיש פער ביכולת של כוחות להיכנס למבנים ולהצליח לחלץ את האזרחים", הוא מסביר, "יש שילוב של יכולות מבצעיות ממעצרים ביו"ש ומעולם החבלה. אנחנו מגיעים לגורדי שחקים בפתח תקווה ופותחים את המבנים, בין אם זה לכוחות הביטחון או לפקע"ר, ומאפשרים להם לזוז".
אחד המקצועות ביחידה הוא טג"ח (טיפוס, גלישה וחילוץ, א״ק), והם מאומנים לחלץ אנשים מהריסות. בנוסף, ביחידה יש צוות רחפנים שמעלה לאוויר רחפן תוך שניות, מה שמסייע להם לזהות באיזו דירה יש לכודים ופצועים. "כשאתה פותח דלת של מבוגר בן 75 עם אי ספיקת לב ומגיע אליו - אין עוד תחושה כזו", הוא אומר.
יחידת הרחפנים שלהם הוקמה בעקבות אירועי 7 באוקטובר, ועל אותו יום הוא מספר: "בשעה 8:00 בבוקר קפצתי אחרי צוות כוננות ביחידה, כשהמטרה תחילה הייתה לחלץ את אחד הלוחמים שלנו משדרות. הוא נהרג שם בקרבות. מצאנו את עצמנו בשדרות, באורים, בניר יצחק ובבארי. במחנה אורים הצטרף אלינו מילואימניק, וניהלנו לחימה מול מחבל. הוא שאל אם אפשר להעלות רחפנים ואמרנו: תעלה. רצינו לצאת ממקום המסתור שלנו, ותוך שנייה הוא צעק כי זיהה מחבל שמתבצר על פתח המיגונית. הספקנו לקחת צעד אחורה והמחבל השחיל לנו רימון. אם לא היה הרחפן, היינו באירוע אחר".
היכולות המבצעיות במלחמת "חרבות ברזל" סייעו להם לתפקד באתרי פגיעות הטילים האיראניים. סמ"ר ב', מפעיל רחפן, מספר: "דיברתי על זה עם חברים ואנשים שקרובים אליי, זה הזוי מה שאני רואה. אתה מגיע לזירה, רואה את ההריסות ומריח את הריח. זה כמו בזירת לחימה, אותו ריח, אותה אש - אבל ברחובות תל אביב ורמת גן. ואתה מכניס רחפן ורואה הכול הפוך אחרי הפצצה. קשה לעשות את ההבדל, אני לא במצב מלחמה מול אויב, אתה מבין שאלה בתים של אזרחים. זה היה יכול להיות הבית שלי, של חבר שלי. הזוי לראות את ההרס הזה וקשה להכיל".
״אתה נכנס לרמת גן ומרגיש שאתה בחאן יונס או בבית חנון״, אומר סא״ל א׳, ״ואז אתה רואה אז כמויות של צוותי מד"א וזק"א ומתאפס על עצמך. בסורוקה, כשהגענו לאחד הרופאים, הוא ביקש מאיתנו לפנות פצועים. במקרה אחר היינו צריכים לקחת אדם נכה. הייתה לו פציעה קשה והוא היה נורא מבוהל. ולרגע אתה שוב פעם לוחם שיש לו פצוע, ואלונקה, אבל בעצם זה לא להרים אותו לגובה כתפיים, אלא ללכת איתו בצורה נעימה, להסביר לו מה קרה כי הוא לא מבין.
"מבחינתי אני לוחם ומפקד, וכשאני מגיע לשטח, ואני עולה בגרם מדרגות, זה עם כל ציוד הלחימה. אתה צריך להבין לאיזה מתאר אתה נכנס, כי כלוחם אני שם לב לאיזה מחבל מחכה בחדר, ועכשיו אני נכנס ודוהר פנימה כדי לוודא שאנחנו מחלצים כמה שיותר אנשים״, הוא משתף, ״זה סוויץ׳ בראש שהלוחמים צריכים לעשות. פתאום אתה צריך לנהוג גם ברגישות כשאתה מוצא אזרח מבוהל שכל הבית חרב עליו".
סמ"ר ש' היא מפק"צית טג"ח שהגיעה אף היא לסורוקה. "כמובן שהיה שם הרבה הרס. היה קשה להסתובב בבית החולים ולראות את הכול שבור ומרוסק. אנחנו מתאמנים לאירועים כאלה, עם כמויות הרס ברמה גבוהה, עם הצורך לחפש אנשים, וזה לא פשוט. מטורף לראות כמה אנשים באים לעזור בכל מקום, הסיטואציה עצובה אבל טוב לראות שיש כל כך הרבה שנרתמים לסייע".
