גילי לייבושור, אמא של יעל לייבושור ז״ל, תצפיתנית שנרצחה ב-7 באוקטובר במחנה נחל עוז, פרסמה פוסט מצמרר לאחר הצגת התחקיר של אל״מ עידו קס. התחקיר, שארך שמונה שעות, חשף את הפרטים הקשים על הקרב, המחדלים וההתנהלות בשגרה ובשעת החירום במוצב.
״אני מצדיעה לו״, גילי כתבה, ״הוא עשה תחקיר מעמיק ביותר שמשרטט דקה אחר דקה, לא מטפורית אלא קונקרטית, מה קרה במקום הזה בבוקר 7 באוקטובר״. היא ציינה כי קס השתמש במקורות מידע מגוונים כדי להבין איך קרה שבמחנה נחל עוז נפלו 53 חיילים וחיילות. בחלק התחתון של הכתבה - הפוסט המלא והמרגש של האם - שמכיל פרטים חדשים מהתחקיר.
אחד הגילויים הכואבים בתחקיר היה עומק ההכנות של חמאס למתקפה. גילי כתבה: ״הם ידעו הכול - מבנים, סד”כ, איזה נשק וכמה נשק יש לכל חייל, מה עובי הבטון בכל מבנה. הם ידעו שבחומה של המחנה יש אזור אחד שאין בו בטון אלא חתיכת פח״, והוסיפה, ״מחנה פח. כותבת שוב - פחות מ-800 מטר מעזה לא טורחים שתהיה חומה בצורה אלא שמים חתיכת פח״.
גילי לא הסתירה את התחושות הקשות כלפי ההתנהלות הפיקודית: ״עדויות לשיטה שהובילה לזה שאתן יעלי הייתן חיילות של אף אחד. מחנה רב-יחידתי ששום חלק בו לא מסונכרן עם חלק אחר ובטח שלא לוקח אתכן בחשבון״. היא הדגישה כי זו לא ביקורת על החיילים, אלא על הפיקוד הבכיר שיצר מצב שבו חיילות לא היו תחת אחריות ברורה.
גילי גם תיארה את מה שנחשף בתחקיר לגבי הרגעים האחרונים של החיילות בחמ"ל: “אחד הרגעים שהיה בו שקט בחדר היה כשעידו שיתף בעדות קשה מנשוא - ששמעו אתכן נחנקות, ואחר כך שמעו את הרגע שבו החיים יצאו מהגוף שלכן כי נשמעה נפילתכן על הרצפה. לשמוע נפילה. ואז שמעו שקט״.
גילי שיתפה גם בהחלטתה האישית הקשה: ״כבר שנה וארבעה חודשים שאני לא שרה את ‘התקווה’. החלטתי שאשיר אותה רק אחרי שתקום כאן ועדת חקירה ממלכתית. אחרת אין לנו תקווה״. הפוסט הסתיים ברשימה ארוכה ומכאיבה של שמות כל החיילים והחיילות שנפלו במחנה נחל עוז. גילי כתבה: ״כל אלו הם הילדים שלנו".
הפוסט המלא של גילי לייבושור:
לשמוע נפילה. אל״מ עידו קס הוא מי שערך את תחקיר מחנה נחל עוז ואני מצדיעה לו.
הוא עשה תחקיר מעמיק ביותר שמשרטט דקה אחר דקה, לא מטאפורית, אלא קונקרטית מה קרה במקום הזה בבוקר השבעה באוקטובר.
הוא השתמש בהרבה מאד מקורות מידע מגוונים כדי להבין מה קרה שם. איך נפלו שם 53 חיילים וחיילות. הוא עשה עבודת עומק כדי להבין מה חמאס ידעו עלינו, הוא השיג את התיק של חמאס על נחל עוז והראה כמה הם למדו אותנו והבינו מה נדרש כדי לפרק את המקום הזה לגורמים ולכבוש אותו. הוא חקר את שיגרת הבסיס הרגילה איך המקום הזה התנהל בשוטף; הוא חקר גם את את התנהלות גדוד 414 בשוטף ואת האוגדה; והוא גם חקר ספציפית במקרה שלנו את ארוע המיגונית וארוע החמ״ל.
כבר שנה וארבעה חודשים שאני לא שרה את התקווה, החלטתי שאשיר אותה רק אחרי שתקום כאן ועד חקירה ממלכתית אחרת בעיני אין לנו תקווה. צריך לזכור שלנו הוצג התחקיר הצבאי אבל הארוע הזה הוא של דרג מדיני ודרג צבאי, ורק ועדת חקירה ממלכתית יכולה לארוע כזה. דע אל״מ עידו קס שאם שלשום באופן ספציפי היינו עומדים יחד בטקס אז לידך הייתי שרה את התיקווה באופן חד פעמי. תחקיר נוקב, ראוי, שהוצג בענווה ובמקצוענות ולא התפשר על כלום.
התחקיר היה 8 שעות אי אפשר לתאר אותו לפרטים אז אגע רק בכמה נקודות.
חמאס הבינו את חשיבות הבסיס ולמה צריך לפרק אותנו שם. הם נתנו ציון לכל בסיס בגזרה על פי חשיבותו ובמקומות הראשונים: דוז פואה למחנה יפתח ונחל עוז. הם הבינו שחייבים לכסח אותנו שם. הם ידעו הכל - מבנים, סדכ, איזה נשק וכמה נשק יש לכל חייל, מה עובי הבטון בכל מבנה. הם ידעו (מה שאנחנו כמובן לא ידענו) שבחומה של המחנה יש אזור אחד שאין בו בטון אלא שימי לב יעלי, חתיכת פח. היתה פרצה בחומה ובמקום לשים בה חומה הניחו חתיכת פח. בבוקר השבעה באוקטובר 45 נוחבות נוסעים ישירות לשם, כי הם ידעו על זה כמובן. מחנה פח. כותבת שוב- פחות מ 800 מטר מעזה לא טורחים שתהיה חומה בצורה אלא שמים חתיכת פח, ובמקום אחר בחומה יש רווח שאפשר להיכנס דרכו, ובמקום שלישי יש חורים עגולים והם מנצלים אותם כדי לירות על החיילים שלנו והורגים אותם, ובמקום אחר החומה הופכת פשוט לגדר רשת. ולכל נקודות התורפה האלה הם הלכו דוך - לא היה לכם סיכוי. זה היה מחנה 'פח'.
החמאס למדו את ההתנהגות שלנו והבינו שאם תוך 15 דק הם מגיעים לחומה של המחנה אז כמובן שיהיו קרבות נקודתיים כי החיילים שלנו אמיצים ולא יוותרו בקלות, אבל בגדול הם ינצחו אותנו -לכן מספר הזהב מבחינתם הוא 15 דק. והם עמדו ביעד שלהם- 6:45 הם היו בחומה כשהם יצאו למתקפה ב 6:29. לכן, התוצאה היא התוצאה - המוצב נכבש ונפלו בו הכי הרבה חיילים וחיילות באותו יום. ולא הקשיבו לכן שראיתן את כל האימונים האלה, ולא הקשיבו לכן שראיתן שאוספים עליכם מידע.
הסיבה שלא נפלו בו עוד חיילים וחיילות הוא עוז הרוח של חיילים ספציפיים, בראש ובראשונה עוז הרוח של המ״פ של גולני שילה הר אבן שתי אותיות וגרשיים, זה קודקוד גרנט שאת מדווחת לו, זאת השיחה בקשר בין שני אנשים מופלאים שאינם. הוא עשה הכל פשוט הכל כדי לשנות את התמונה. יש רגע מכונן ביום הזה לקראת 8:20 שהוא מנסה לארגן מתקפת נגד יחד עם קומץ חיילים. שילה אוסף אותם לשיחה שלכולם ברור מה המשמעות שלה, לכולם ברור מה באמת הוא מבקש, והם לוקחים את זה על עצמם, לוקחים על עצמם משימה לא פחות מהירואית כדי לשנות את תרחיש האימים הזה.לצערנו המתקפה נכשלת כי פוגעים בהם מארבעה כיוונים בו זמנית וכל הכח נהרג למעט הקשר. ומאותו הרגע יש לחימה נקודתית אבל אין יותר קרב מתוכלל. הוא ניסה, הם ניסו במחיר חייהם. וכך גם לוחמי השריון עזי הרוח ובראשם יוני גולן, שגם הוא לצערנו שתי אותיות וגרשיים, וחלק מהשריונרים נחטפים. וצריך להחזיר אותם - עכשיו. את מי שחי ומי שלא.
ומתברר שבמיגונית נזרקו רימונים ושתי חיילות זרקו אותם בחזרה. ומחבל ניסה לקחת את הנשק של סרן עדן נימרי, שתי אותיות וגרשיים, שידענו מזמן כבר על גבורתה על כך שהיא לחמה ופגעה במחבלים , אבל לא ידענו שהיא נאבקה במחבל ולא מסרה את הנשק במחיר חייה. והלב לא עומד בזה כשמבינים מה קרה לחברות שלך במיגונית, איך באמת זה נגמר. בלתי אפשרי להכלה.
ויש את ארבעת המופלאים. איברהים חרובה, יוחאי דוכן, ואיתי רון שנפלו בקרב ואת נמרוד שנפצע וכמעט לא שרד, שבזכותם חמ״ל נחל עוז החזיק מול 250 מחבלים שהיו בבסיס עד השעה 11:50. הכי מעטים מול רבים. הם לא היו מוכנים להיכנע, הם ניהלו קרב מטורף עד שהחמ״ל הוצת. ובתחקיר כתוב שחור על גבי לבן שלא היו אמצעי כיבוי אש אלא רק גילוי אש. לא היו ספרינקלרים ולא דלת מילוט, וכתוב שלמבנה שהוא נכס אסטרטגי, כמו חמל, לא יכול להיות שזאת תקינת כיבוי האש שלו. אמרנו תחקיר נוקב. וזה כבר ממש ברמת פשע.
ואחד הרגעים שהיה בו שקט בחדר הוא הרגע שבו עידו שיתף בעדות קשה מנשוא- ששמעו אתכן נחנקות, ואחר כך את שמעו את הרגע שבו החיים יצאו מהגוף שלכן כי נשמעה נפילתכן על הריצפה. שמעו את הגוף פוגש את הריצפה. לשמוע נפילה. ואז שמעו שקט.
וכתוב ״ ככל הנראה יעל נפלה בקרב בין השעות 12:15-12:30״.
ועדו חקר את התנהלות המחנה בשוטף והביא עדויות למה שאמרנו כבר לפני שנה והתחקיר שלו מחזק - עדויות לשיטה שהובילה לזה שאתן יעלי הייתן חיילות של אף אחד.
אני מדגישה שזאת לא אמירה כלפי החיילים במחנה בבוקר השבעה באוקטובר, אלא אמירה לפיקוד הבכיר, לאוגדה, לחטיבה ול 414. לכל מי שייצר מחנה רב יחידתי ששום חלק בו לא מסונכרן עם חלק אחר ובטח שלא לוקח אתכן בחשבון. מחנה שלא תורגל בו שום דבר במשותף, שנים. מה שלא קיים בשוטף לא יעבוד בארוע קיצון. ואלו כבר לא אמירות שלנו , את זה אומר התחקיר.
ספציפית לגבי הגדוד שלכן - לא יצאה פקודה אחת מהגדוד שלכן בבוקר השבעה באוקטובר שתכליתה לשמור עליכן או לעזור לכן, או בהמשך היום חלילה להיות בקשר איתנו ההורים. אפילו לא פקודה אחת של המפקדים שלכן במשך חמש וחצי שעות, ושום עזרה למ״מ שהיתה איתכן. הפקרה. זה ׳היופי׳ בתחקיר של עדו הוא חיפש נתונים ׳קשיחים׳ ובצבא אלו פקודות ונהלים לא סיפורים פה. והמסקנות שנכתבות נוקבות: איך יכול להיות שמפקדים לא נמצאים עם החיילים שלהם? איך יכול להיות שזה האקלים הפיקודי ב 414? זה כתוב בתחקיר. איך לא דאגתם להן ולמ״מ שלהן? חיילות של אף אחד גם לא של המפקדים שלהן.
ואז, אז מה שנשאר זה לשמוע נפילה.
כ-100 מחבלים, בכל רגע נתון
בכתבה של נדב איל מהימים האחרונים, הקרב במוצב נחל עוז מתואר כ"כנראה הנורא בתולדות קרבות צה"ל". על פי התחקיר הצבאי, המוצב שנבנה 800 מטרים מגבול עזה התנהל כמחנה עורפי ללא תרגולות ברורות למקרה חדירה. חמאס הבין את חולשות הבסיס והעריך שאם יגיע לשעריו תוך רבע שעה מרגע החדירה, יוכל להכריעו.
איל מציין שבקרב נפלו 53 חיילים וחיילות מתוך 162 ששהו במוצב. התחקיר מתאר מצב כאוטי ללא שרשרת פיקוד מתפקדת, כאשר משעה 10:00 בבוקר היו כ-100 מחבלים בתוך המוצב בכל רגע נתון. על פי הכתבה, התצפיתניות הפגינו גבורה יוצאת דופן כשהמשיכו לדווח ולתת תמונת מצב מדויקת לגזרה גם כשהבינו שהמחבלים בדרכם אליהן. התחקיר ממליץ על שני לוחמים לעיטור העוז: רס"ן שילה הר-אבן ז"ל ורס"ב איברהים ח'רובה ז"ל.
איל מביא גם אירוע שנוי במחלוקת: חילוצם של קציני מטה וחייל אחד מהחמ"ל שהוצת, בעוד שהתצפיתניות ואחרים שנותרו מאחור נספו. התחקיר קובע ש"בצה"ל צריך לחתור שקצינים ייצאו אחרי חיילים".
הכתבה מצביעה גם על כשלים חמורים ביחידה 8200, שלא קיימה הערכת מצב בליל 7 באוקטובר ומפקדיה לא היו זמינים. איל מביא מסמך של מפקד יחידה 9900 (תת-אלוף ש') הקובע כי "כישלון אוקטובר 2023 חמור מכישלון 1973", בהיותו הפתעה מוחלטת. איל מסכם שהאחריות לכישלון נחלקת בין המחדל המודיעיני והכישלון המבצעי, אך מדגיש שהאחריות אינה שווה בין כל הגורמים, וכי על המפקדים לקבל אחריות אישית על כשליהם.
